סיפר לי חבר מוותיקי קריית גת את הסיפור המופלא שהתרחש עמו בהיותו ילד קטן, וללמדנו כמה הכל בהשגחתו יתברך והרבה דרכים למקום להושיע ולשמח כל אחד באשר הוא שם, וכך הוא סיפר:
בהיותי ילד כבן עשר היה מצבנו הכלכלי ממש לא פשוט, וכשהתקרב חג הפורים וכל החברים סיפרו בהתלהבות על התחפושת שלהם, אני הייתי עצוב וברחתי מהפטפוטים הללו… אימא הודיעה לנו שהשנה אין לה כסף לקנות לנו אפילו אביזר קטן לתחפושת…
פורים התקרב, והצער שלי גדל יותר. והנה באחד הימים צעדתי ברחוב עם כמה חברים מבית הספר אל הבית, ולפתע נשבו רוחות חזקות ולמול עינינו התעופפו להם שטרות של לירות… כל אחד מאתנו ניסה לחטוף שטרות, ואני הצלחתי לחטוף כמות שטרות גדולה, לאחר מכן התברר שאני הייתי היחיד שהצלחתי לתפוס שטרות, כשספרתי אותם התברר שיש כעת ברשותי סכום ממש גדול.
רצתי אל הבית והגשתי לאמי בשמחה את הכסף, כשאני אומר בהתלהבות: אמא, השם שלח לנו כסף. אך אמי במקום לשמוח התמלאה בכעס: "תגיד לי מאיפה גנבת את זה!". אני נפגעתי מהחשד וניסיתי לשכנע אותה שלא מדובר בגניבה, רק כאשר שמעה מהחברים שלי את אותו הסיפור שסיפרתי לה, האמינה שמדובר במציאה כשרה ורצה עם כל הילדים לקנות תחפושות לפורים, ועוד כמה מצרכים חשובים לבית. היא אף הביאה לי כמה מטבעות במתנה.
למחרת דפק על דלת ביתנו איש צבא מכובד, הוא ביקש לדבר איתי. כששמעתי שחייל עומד בדלת התחבאתי מתחת למיטה… תיארתי לעצמי שנודע לו על הכסף שמצאתי והוא בא לדרוש את הכסף, ומה נעשה שכבר השתמשנו בו??
אך אז שמעתי שהוא אומר לאמא: "שמעתי שהבן שלך מצא כסף שאבד לי, אני מוותר על הכסף, אבל הכסף הזה היה בתוך ארנק שאבד לי ובארנק הזה היה את ה'כרטיס חייל' שלי [מדובר בכרטיס שבאותם ימים היו נפתחים בפניו שערים רבים ומקומות חסויים, וחייל שאיבד כרטיס שכזה נענש בחומרה, מחשש שהכרטיס יגיע לידיים עוינות]. לכן אני מבקש שהבן יבא ויראה לי היכן בערך מצא את הכסף, כך אולי אמצא גם את הכרטיס שלי".
כששמעתי את דבריו יצאתי מהמחבוא והלכתי להראות לו את המקום בו נמצאו השטרות, ובס"ד הארנק ואתו הכרטיס נמצאו, לאות הכרת הטוב שלף החייל עוד שטר מכיסו והעניק לאמי…
(גיליון אשריכם ישראל, אדר א' תשפ"ב הובא ע"י הרב פנחס זרביב מכון למעשה לתגובות ולחומר נוסף [email protected])