אחת מדמויות ההוד של עולם התורה הספרדי הוא הגאון רבי יעקב עדס זצוק"ל, שזה עתה מלאו ששים שנה לפטירתו. במשך שנים ארוכות שימש הגר"י עדס כדיין בבית הדין לצדו של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל שסמך עליו והעריך אותו מאוד. רבי יעקב זכה להעמיד תלמידים הרבה בישיבת 'פורת יוסף', ורבים ממרביצי התורה בעולם התורה הספרדי, הם מתלמידיו.
בנו הצעיר של רבי יעקב – הגאון הגדול רבי יהודה שליט"א, הקים לזכרו ולעילוי נשמתו את הישיבה הגדולה 'קול יעקב'. באחת ההזדמנויות בהן סיפר על אביו הגדול, הוא אמר כך: "בעיני זכיתי לראות כיצד אתה עומד מול אדם ואינך יכול להשיג את גודל ענוותנותו. לבית אבא נכנסו אנשים רבים מרי לב, היו אלה אנשים שבורים רצוצים שנזקקו לכתף תומכת ובעיקר לאוזן קשבת. בין הבאים היה אדם מבוגר שמאוד נהנה לספר את קורות חייו. הוא נהג לספר באריכות, ולרדת לפרטי פרטים על כל הקורות אותו, מיום עמדו על דעתו ועד ימי זקנותו. היתה לו סדרה קבועה של סיפורים שנמשכו בין שעה לשעתיים(!)".
"אמנם מי ששמע את הדברים בפעם הראשונה, ואולי גם בפעם השניה, יכול היה להנות, אבל לשמוע את הדברים פעמים כה רבות, זה כבר היה מעיק. אנחנו כבר ידענו בע"פ את סדר האירועים, ולעיתים אף חייכנו, אבל אבא זצ"ל האזין לאיש והטה לו אוזן קשבת, ותמיד באותו מאור פנים. הוא אפילו חייך במקום שהדבר מחייב כאילו הוא שומע את הדברים בפעם הראשונה. אבא זצ"ל ידע שאותו אדם זקוק לזה".
"תמיד שאלנו את עצמנו" הוסיף וסיפר ראש ישיבת קול יעקב שליט"א, "מנין לוקח אבא את תעצומות הנפש הללו להקשיב? זה היה תמוה ביותר, כי אבא היה מתמיד מטבעו, הוא חס על כל רגע מרגעיו אותם ניצל ללמוד התורה, וזמנו היה יקר ביותר. מהיכן שאב את הכח הזה?
יש כאן נקודה עמוקה, שכדי להבין אותה, צריך קודם להבין מהי בעצם ענווה: ביטול העצמיות. אדם ענו מרגיש: אין לי רשות פרטית. רשותי הפרטית. רצונותי ומאוויי, בטלים כלפי רשות גבוה, הדבר היחיד שמענין אותי לעשותו זהו רצון ד', רצוני הפרטי בטל!
אם אני חש כך, ממילא אם אני נקלע למצב שבו יושב מולי אדם כזה, הרי זהו רצונו יתברך שכך יקרה ושאני אקשיב לו, ולכן 'בטל רצונך מפני רצונו'. אבל אדם שלא זכה לענווה מופלגת, יש לו רצון אישי. וכשיש רצון אישי, זה באמת קשה להקשיב לאדם כזה. רק כאשר מידת הענווה היא שמפעילה את האדם, רק כאשר ביטול העצמיות מנחה את אורחותיו, רק כאשר הדבר היחיד שמכוון את מעשיו זהו מהו רצונו יתברך, אז ניתן לראות את התמונה המופלאה הזו כפי שהיינו עדים לה"
***
יחסו של רבי יעקב לזולת לא היה רק מסביר פנים; הוא ירד לנבכי נפשו של הזולת, וחש את צרכיו של השני. בתקופה מסוימת הוא היה חבר בועדת הבחינות לדיינים. כמה דיינים סיפרו לנו, כל אחד בנפרד, את העובדה המופלאה הבאה: כשהגיעו להיבחן, הם היו נרגשים מאוד. ההתרגשות הזו היתה עלולה להשכיח מהם את הדברים עליהם באו להיבחן. רבי יעקב הבחין בכך, ופנה אליהם בלשון מרגיעה ומנחמת: בטוחני שאם אתם הייתם הבוחנים ואני הייתי הנבחן, הייתי יודע פחות מכם, אבל המציאות היא שאני הבוחן ועלי לוודא את בקיאותכם, דעו לכם כי אני סמוך ובטוח שאתם אכן שולטים בחומר הנדרש'. הדברים פעלו את פעולתם. המילים הרכות, והצורה שבה נאמרו, השיבו להם את רוחם ונפשם, והם עמדו בכור הבחינה בהצלחה!
פעם הגיע לביתו תלמיד מישיבת פוניבז' כדי להבחן ולהתעטר בסמיכת הרבנים 'יורה יורה'. הבחור היה במתח, ורבי יעקב חש בדבר. הוא החל להתעניין באיזו שעה עזב הבחור את הישיבה בדרכו לירושלים. השעה שבה נקב הבחור הבהירה, שהבחור לא אכל באותו יום ארוחת צהרים. "כיצד תיבחן ואתה רעב?" אמר רבי יעקב לבחור המופתע. במו ידיו הכין לבחור ארוחת צהרים, חביתה וסלט. הציע לו לאכול, ופנה לחדר אחר בבית. הבחור נבוך, אך תחושת הרעב הכריעה אותו. כשסיים לאכול אמר לו רבי יעקב: בחדר הסמוך מוכנה עבורך מטה, אני מבקש ממך שתלך לנוח ורק אח"כ אבחן אותך, וכך היה.
(מתוך מוסף שבת קודש | יתד נאמן כ"ה בתמוז תשפ"ג)