רבים מבאי ביתו של ה'חפץ חיים' היו עדי ראיה ושמיעה, איך שבחצות לילה – כשכל בני הבית ישנו שנתם, ובחוץ שדרה דומיה – היה נכנס לחדרו, נועל את הדלת על סוגר ובריח. אחדים ממקורביו היו עומדים פעמים מאחורי הדלת, וברטט היו מקשיבים איך שהוא היה שופך שיח ומשתפך לפני קונו. דבריו היו חריפים וברורים. בתחילת דבריו, היה נותן שבח והודאה לבורא עולם על כל אשר גמל עליו, היה מפרט כל מאורע בחייו, על כל פרט ופרט היה מסתכל כעל זכות גדולה, והיה נותן שבח והודיה על החסד הגדול שעשה עמו הקב"ה.
(לאחר שגמר לשבח את פרשת חייו הפרטיים, התחיל לדבר בזכותם של כלל ישראל, וכאן שינה לא רק את סגנון דבריו, כי אם גם את קולו; הוא הפסיק להיות המודה והמתוודה, והתחיל להיות תובע: "מה נתת לנו? נתת לנו תורה גדולה קדושה ונצחית, הרי היא היתה תורה חתומה וסתומה, ומה עשינו עבורך? פתחנו את התורה, נתנו לך את הנביאים, את חכמי התלמוד, את גאוני התורה, קשרנו כתרים לתורה שבעל פה, ומה קיבלנו עבור זה? צרות רדיפות והריגות, ואנו לא התכוננו לכל זאת, בכל ארצות פזורינו לקחנו את התורה עמנו, הצלנוה מיד אויבנו ועד היום היא נישאת בידינו – אנו מחזיקים בה בחזקה".
עד כאן היה החשבון, ומכאן ואילך התחיל לתבוע את החוב:
"כמה זמן עוד נחכה? עד מתי? הרי אנו כבר כולנו שבורים כחרס הנשבר, הבט והתבונן. אם עוד תמצא לב יהודי אחד שלם". לפתע החל להזעיק לעזרה את צדיקי הדור שהלכו למנוחת עולמים. "אייכם" – היה צועק – "למה אתם מחשים? הרי אתם צריכים להיות התובעים עבורנו, נשמות קדושות, וכי כבר שכחתם הכל?" וכך היה נוהג מידי לילה בלילה, וכשהאיר המזרח, היה שב ללימודו ומחכה לרגליו של משיח, מתוך אמונה ובטחון שהחוב ישולם.
בשנת תר"ץ, ערב שנת השמיטה, בחרה קהילת קרלין – פינסק המעטירה, ברבי מאיר קרליץ, כממלא מקומו של גאון הדור – רבי דוד פרידמן, ושיגרה אליו כתב רבנות, שנחתם על ידי מאות יהודי העיר, ובראשם רבי אברהם אלימלך פרלוב, האדמו"ר מסטולין – קרלין.
בא רבי מאיר לראדין, כדי לשאול בעצת החפץ חיים, אם יקבל את המשרה. בתחילה התנגד החפץ חיים לכך, כי רחוקה קרלין מוילנא, וליהודי כרבי מאיר אסור לפרוש מכלל ישראל. פרישתו ממחיצת רבי חיים עוזר ופעולותיו, כפרישה מכלל ישראל.
אולם לאחר שפרנסי הקהילה נחפזו גם הם לראדין והתחננו לפניו שיסכים להכתרה, הרהר החפץ חיים ואמר: ענין גורלי כזה אי אפשי להכריע בו לבדי, צריך להימלך בדעת גדולים. ומכיון שקרבה שנת השבע, שנת השמיטה, ועוד מעט יבוא המשיח, כדברי חז"ל "במוצאי שביעית בן דוד בא", ואליהו הנביא יבוא לפני כן לבשרו – אין זה הגון שמישהו אחר יפסוק בדבר, ביודענו שתוך זמן קצר הוא בא, מוטב נחכה לו ונשאיר עבורו את ההכרעה!
אחד הנוכחים באותו מעמד, חייך קלילות. כאשר הבחין בזאת החפץ חיים, תפסו בשרוולו ואמר: מר מסתפק בדבר? אצלי הוא בחזקת ודאי!
(פחד דוד)