הרב אברהם פוקס
האווירה באוטובוס היתה שמחה מרוממת ומרגשת, זו פעם ראשונה שכל המשפחה הסבא והסבתא הילדים הנכדים וגם הדור הרביעי שעדיין עטוף בזרועות ההורים, נוסעת יחד לבית המקדש!!
אבי המשפחה –תלמיד חכם ובר אוריין המקדיש את כל עיתותיו לתורה נוסע להקריב קרבן תודה!
לא להאמין איך שחלפה לה חצי שנה מאותו טלפון בהול על התאונה שעבר סבא היקר, 'פגע וברח' קראו לזה בתחילה, בהמשך יאמר הסבא מי יודע כמה אנחנו 'פגענו וברחנו', אבל בימים אלו 'ומלאה הארץ דעה את ה', המושג של תאונת פגע וברח הם נחלת העבר, יום לאחר מכן הגיע יהודי יקר עם מגשים מלאים כל טוב כשהוא ממרר בבכי ומתנצל, הוא אפילו לא שם לב איך שצד רכבו הדף את סבא היקר.
התפילות, הקבלות, שעות הלימוד שנלמדו – פעלו את פעולתם, סבא החלים בסייעתא דשמיא, ועכשיו יחד איתו כוווולם נוסעים לבית המקדש להשתתף בהקרבת קרבן התודה, 'ארבעה חייבים להודות… ומי שהיה חולה ונתרפא'. אף אחד לא הסכים לוותר על המאורע המיוחד והמרגש שהם הולכים להשתתף בו לראשונה בחייהם, הם התלבשו בבגדים החגיגיים ביותר, כיאה לאירוע חשוב שכזה. הם כמובן גם ישתתפו בסעודה הגדולה שבין היתר מלבד הקרבן תודה שצריך להיאכל עד עלות השחר הקרוב, יאכלו שם גם את ארבעים הלחמים שכל סיבת הבאתם אומר הספורנו "ברבות הלחם יתפרסם הנס לאוכלים רבים". ארבעים לחמים אלו: עשרה מהם חמץ, שוקל כל אחד מהם [1.6 ק"ג] כשני לחמים הנמכרים בחנות המכולת, ועוד שלושים לחמים של מצה שכל אחד מהם כ550 גר', והם יעזרו לסבא…
'גם את התינוקות תביאו' האיצה הסבתא בנכדותיה, שהגיבו בפליאה: סבתא, תמיד אמרת לנו על לקיחת תינוקות לאירועים 'הם לא יזכרו ואתם לא תשכחו'… וסבתא הגיבה – בית המקדש יוצא מן הכלל!
האוטובוס, לאחר שנכנס לירושלים עיר הקודש, שרק בתוכה מותר לאכול בשר קדשים קלים ומעשר שני, עצר להם בפאתי הר הבית, 'תשאירו את הנעליים באוטובוס' התנדב אחד מבני המשפחה להודיע ברמקול, רגע לפני הירידה – משפט מרגש שעם ישראל ציפה לשמוע אלפי שנים!!
הם התבוננו בהתרגשות בחומה המקיפה את הר הבית [ש'הכותל המערבי' לפי רוב הדעות היה שריד ממנה] שסך גודל המקום המקודש שבתוכו, כלומר בית המקדש עם כל העזרות והלשכות, היה 125 אלף מטר מרובע לערך [500X500 אמה], אך ההר עצמו היה גדול יותר. לסבר את האוזן – רחבת הכותל המערבי התחתונה כעשירית מזה לערך.
הר הבית – כשמו כן הוא, על ההר ובראשו של ההר, ועל כן בבית המקדש היו מדרגות רבות ממקום למקום, זהירות רבה נדרשה מהבאים לתוכו, זהירות רוחנית וזהירות גשמית…
הם נכנסו להר הבית שקדושתו כמובן חמורה יותר מקדושת ירושלים, אך עדיין טמא מת ונכרים יכולים להיכנס לתוכו, ולכן ר' יוסף, אחד הנכדים שהיה בבית הקברות לקבור ספר תורה שלא היה ראוי לשימוש ומבלי משים נכנס לתוך ד' אמות של קבר ישראל, עדיין התקדם עם הקבוצה הנכבדה, אך רק לעוד זמן קצר…
הם הגיעו ל'סורג' – חומה פנימית נוספת בגובה נמוך של כחצי מטר, שממנה והלאה רבנן אסרו על טמאי מתים ונכרים להיכנס, שם ר' יוסף נעצר, יחד עם כמה תיירים גוים שהתבוננו בהתפעלות על המתרחש, גם הנשים והילדים נעצרו שם, מביטים במבוגרים הממשיכים לפסוע ביראת כבוד. אחרי כמה צעדים, עלה סבא בזהירות יחד עם הגברים שבקבוצה שנים עשר מדרגות כשהוא שואל את בניו ונכדיו הפוסעים מאחור: לאן מובילות אותנו המדרגות? 'לעזרת נשים', ענו לו בקול אחד.
הם נעצרו בפתח ה'עזרת נשים' והתבוננו במראה המרהיב של עזרת הנשים שגודלה היה כשבעים מטר על שבעים מטר. 'עזרת נשים אמרתם'? שאל סבא, 'אני רואה כן רק גברים'. והמשיך והסביר 'היא נקראת כך משום שעד מקום זה נשים יכולות להיכנס אך לעזרת נשים עצמה לא נכנסו, אם זה מפני שנאסר עליהם או מפני שלא היו רגילות בכך, ובבית המקדש השני הוסיף סבא עשו לנשים מרפסת מעל פני העזרת נשים ששם הותר להם להיות.
הנשים והילדים שנשארו מרחוק הביטו בקבוצה המסובבת בעזרת נשים ומתבוננת בלשכות שהיו בארבעה קרנותיה: לשכת העצים, לשכת הנזירים, לשכת המצורעים ולשכת יין ושמן. סבא חזר לנכדיו ואמר להם בהתרגשות: אתם רואים, כאן בעזרת נשים היתה מתקיימת וכאן תתקיים שמחת בית השואבה המפורסמת בשמחה הגדולה שבה. מי שלא ראה את שמחת בית השואבה, מה הוא לא ראה מימיו? שאל סבא את הילדים 'לא ראה שמחה מימיו' השיב לו יענקל'ה ה'מצטיין' של הכיתה שנבחן על פה את משניות מסכת סוכה.
רגע לפני שסבא נפרד מהם, הוא שאל 'דרך איזה שער מפורסם נצא מהעזרת נשים ל'עזרת ישראל'?
אחד הילדים השיב, יש בבית המקדש עשרה שערים, אבל רובם נמצאים בחומה שסביב ולא בתוכו, אני אתן לכם רמז השיב סבא: זה על שם מישהו שמסר את נפשו על השערים האלו. אה, מסכת יומא, קפץ אריה לייב, שער ניקנור. 'יפה מאד' אמר סבא, ומה יעשו עם הקרבן תודה? שאל עוד סבא, 'יקריבו אותו על המזבח', השיבו הילדים. איזה מזבח? 'המזבח החיצון' – ענה מוישי. מזבח העולה – הוסיף יהודל'ה. 'מזבח אדמה' – המשיך שמואל. 'מזבח הנחושת' החרה אחריהם נחמן הקטן, 'מזבח אבנים' הוסיף יוסי. 'כולכם צודקים' חייך סבא ופסע חזרה עם בניו ונכדיו הגדולים לסוף העזרת נשים שם עלו בחמש עשרה מדרגות והגיעו לשער ניקנור המפורסם שהיה הפתח ל'עזרה' שהיתה מוקפת חומה מכל צדדיה. רוחבה היה כשבעים מטר כרוחב העזרת נשים שהיא היתה ההמשך שלה, ואורכה עד סופה כולל 5-6 מטרים שלאחר קודש הקודשים היה מעל תשעים מטרים. ובתוך השטח המוקף חומה ניצב במלוא תפארתו בנין בית המקדש.
קדושתה של העזרה גבוהה יותר כמובן, שאסור לטמא מת ולמחוסר כפורים להיכנס אליה, והיא עצמה מתחלקת למעין רצועות רוחביות וככל שהרצועה פנימית יותר, קדושתה גבוהה יותר.
רצועה ראשונה נקראת 'עזרת ישראל' שבה מותר לישראל להיות, ולא יותר. וגודלה כחמשה וחצי מטרים ורוחבה כשבעים ושלוש מטרים, שהם כארבע מאות מטר מרובעים [כעין גודל רחבת הכותל המערבי התחתונה] 'אנו נמצאים כעת' אמר סבא בהתרגשות 'במקום שהיו בו ניסים גלויים לעיני כל' על המקום זה אמרו חז"ל 'עומדים צפופים ומשתחוים רווחים' ביום הכפורים, ובפסח נכנסו פה כארבע מאות אלף איש [על פי מספר הכליות של הקרבנות פסח שסַפַר אגריפס המלך ונמצא מספרם מליון ומאתים והתחלקו לשלוש קבוצות].
כאן הקבוצה הנכבדה נעצרה, והתבוננו בהתרגשות איך סבא מוסר את קרבן התודה לקרוב משפחתם הלא הוא שמעון הכהן שהיה נשוי לנכדה הגדולה של סבא והמשמרת שלו היתה בימים אלו. 'סבא אתה לא רוצה לשחוט בעצמך' שאל שמעון? 'שחיטה כשירה בזר'. 'לא הורגלתי בכך' השיב סבא בחיוך, והוסיף 'אני ממנה אותך להיות השליח שלי'.
ממקום עומדם הם הביטו למרחק של כחמישים מטר בשיפוע כלפי מעלה וראו את ההיכל עם המנורה הטהורה ושולחן לחם הפנים ומזבח הזהב. היתה גם אפשרות להיות כעשרים מטר פנימה יותר במרפסת שבנו בגובה בצד צפון של מזבח החיצון ונכנסו אליה משער הנשים, ולהביט בעבודת הקודש שנעשית במזבח ובשאר עבודות.
לאחר מדרגה אחת מהמקום שנעצרו היתה רצועה שניה גם היא כחמשה וחצי מטרים שנקראת 'עזרת כהנים' שישראל רשאי להכניס אליה רק את ידיו לצורך כגון לסמוך את ידיו על הקרבן או לשוחטו ולתנופה.
לאחר מכן היתה רצועה שלישית של כששה עשר מטר שבה עמד המזבח החיצון, שהיה ריבוע של ארבעה עשר מטרים על ארבעה עשר מטרים בגובה חמשה מטרים, שמתחתיו היו ריבועים גדולים יותר אחד מהשני, אחד מהם נקרא 'יסוד' שהקיף את רוב ריבועו של המזבח ושם שפכו את הדם שנשאר במזרק, ריבוע נוסף נקרא 'סובב' שעליו הלכו הכהנים בזמן עבודות מסוימות, ואליהם הגיעו משני כבשׂים קטנים שהיו יוצאים מהכבשׂ הגדול, שהיה בצדו הדרומי באורך של כשש עשרה מטר, ונעשה על פי ציווי התורה 'ולא תעלה במעלות על מזבחי', ועליו הקריבו את רוב הקרבנות וכן היתה עליו אש התמיד, לצידו של המזבח היו השולחנות והטבעות ובית המטבחיים.
רצועה רביעית נקראת 'בין האולם למזבח' כאחד עשר מטרים שזה השטח שבין המזבח לבנין המקדש עצמו, שם עמד הכיור שבו היו הכוהנים מקדשים עצמם, ובמקום זה נאסר להיכנס לכהנים בעלי מומין או פרועי ראש.
ומשם עלו שתים עשרה מדרגות לבנין המקדש עצמו – לחלק שנקרא 'אולם'.
שלושה חלקים היו לבית המקדש : האולם, שהיה צמוד לעזרה, לאחריו ההיכל – קודש, ולאחריו קודש הקודשים. לבית המקדש היו עשרה שערים שהיו משמשים לשימושים שונים ולכבוד ולתפארת, כותלי המקדש היו עבים מאד והיו בנויים בהם חדרים קטנים בתוך חלל הכתלים.
ה'אולם' שימש כאולם כניסה ורוחבו בבית המקדש השני היה כחמשה וחצי מטרים ואורכו כחמישים מטר. לכל הפתחים שהיו בבית המקדש היו דלתות כעשרה מטרים גובה וכחמש מטר רוחב, חוץ משל אולם, שבמקום זה הייתה תלויה בו פרוכת ומידות פתח האולם היו כפולות, עשרים מטר גובהו וכעשרה מטר רוחבו, ועל פתח רחב זה נאמרו דברי חז"ל המובאים בספרי המוסר והחסידות "פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם" [במדרש הנוסח שונה].
בצידו הצפוני של האולם היה 'בית המוקד' שם היו ישנים הכהנים של המשמרת ששימשה בבית המקדש, וצמודה לשער הקרבן, ושם גם היה המקווה של הכהנים וכן לשכת הטלאים ומקום הכנת לחם הפנים.
לאחר מכן הגיעו אל 'ההיכל', כאשר בצד צפון לימין הנכנס מהאולם היה ה'שולחן' שהיה מונח עליו לחם הפנים ולשמאלו ה'מנורה הטהורה'. קצת לאמצע לפניהם היה המזבח הפנימי / מזבח הקטורת / מזבח הזהב, שהיה חצי מטר על חצי מטר בגובה מטר לערך, שעליו הקטירו את הקטורת פעמיים ביום וכן נתנו עליו דמים של חטאות פנימיות – של כהן גדול או של ציבור. שם גם נעשו העבודות הקשורות לכלים הללו – הקטרת הקטורת והדלקת המנורה בכל יום והחלפת לחם הפנים בכל שבת.
ואחריהם היתה חומת אבנים בבית מקדש הראשון או שתי פרוכות בבית המקדש השני וקודש הקדשים שהיה בגודל של עשרה מטרים על עשרה מטרים בבית המקדש, אליו נכנס רק הכהן הגדול ורק ביום הכפורים.
שמעון הכהן עשה את המלאכות בקרבן בזריזות גדולה ביותר, עד שבקושי הצליחו לעקוב אחריו ממקום עמדם, 'נו, הלא כהנים זריזים הם', אין הפתעה בזה אמרו לסבא ששפתותיו רחשו תפילת הודאה לבורא עולם על כל הטוב שגמל איתו.
'אנחנו צריכים להזדרז' אמר סבא לילדיו, 'יש לנו רק עוד כמה שעות כדי לסיים את הסעודה עד עלות השחר ושחלילה לא ישאר 'נותר'…
(ערך ע"פ ההקדמה למסכת זבחים של הוצאת ספרים ארטסקרול)