כשהייתי בחור בישיבה למדנו הב"י הלכות ברכת המזון [או"ח סי' קפ] ושם כתוב שיש לסלק הסכין מהשלחן בשעת ברכת המזון והביא שם שני טעמים בדבר, האחד בשם הרוקח [סי' שלב] כי השלחן דומה למזבח [חגיגה כז.] וגבי המזבח כתיב: 'לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל' [דברים כז, ה] שאינו בדין שיניף המקצר על המאריך. ומשבלי הלקט [סי' קנה] מביא עוד טעם מפני מעשה שהיה בחסיד אחד שבירך ברכת המזון והיה סכין מונח על השלחן, וכשהגיע לברכת בונה ירושלים מגודל הצער לקח הסכין ותקעו בבטנו, ועל כן נוהגים לסלק הסכין בשעת ברכת המזון, ובהשקפה ראשונה תמהתי אז על הבאת טעם זה שהוא מוזר בעינינו, כי רחוק הוא ממנו ומהמונינו.
אמנם אחרי העיון חזרתי בהם משום תרתי דאית ביה: הראשונה, שאכן ראוי לנו לדעת כי פעם היו אנשים במדרגות מופלגות כאלו, שצערם על צער השכינה היה גדול עד למאוד, עד כדי סכנת נפשות, ושניה בה יאמר, שבזה שלומדים אנו סיפור כזה, נתעורר לב האדם אל בוראו להצטער בצער השכינה ולבקש באמת על בנין ירושלים בברכת ובנה ירושלים בעומק הלב, והטעמים האלו היה לי למשיב נפש.
אבלות כנגד שמחה
ובינו נא זאת, כי מה נורא הדבר הזה ששכחנו העיקר שנמצאים אנו בגלות, ולכן על האדם לעורר את עצמו להפעיל הלב לבכות על חורבן בית המקדש וירושלים, ועל השכינה השרויה בצער, כי בדבר הזה יזכה האדם להגיע לדביקות בה', ולפעול הרבה לקירוב הגאולה, שהרי בזה הוא מוכיח שחסר לו איזה דבר, וכל תקוותו ומשאלתו הוא שיקרב הקב"ה את הגאולה במהרה, וירוויח שטרא לבי תרי, שגם יזכה לראות בבנינה.
ההרגשה העיקרית נעדרה
והוא אחד מעיקרי הדברים שמוטל על כל איש מישראל בימים הללו, להשים לב לחוש הכאב לבכות על החרבן ולעורר על עצמו תשוקה וכמיהה של ציפיה לגאולה, שהרי לא בכדי אסרו לנו חז"ל בימים אלו להרבות בשמחה וזמרה, שהוא בכדי שעל ידי זה נרגיש שנחסר מאיתנו הדבר היקר ביותר – בית המקדש! שמשפיע שמחה בכל העולם, והיא משוש כל הארץ, כפי המבואר במדרש [תנחומא קדושים י] שמשם היה אורה ושמחה יוצאת לכל מקום ומקום.
כי יחד עם חורבן הבית איבדנו גם כן את גילוי האלוקות, ואת הרגשת האהבה. והרי "רחמנא ליבא בעי" – שנצפה ונשתוקק לראות את מלכנו! ובגמ' [סנהדרין קו.] הלשון הוא "הקב"ה ליבא בעי", ואילו בזוה"ק וברש"י שם הלשון הוא "רחמנא" בדווקא, כדי להורות לנו שאפילו מידת הרחמים אינה מועילה לבדה, אלא צריכים שהלב גם כן ימשך לענין זה, ועל ידי זכירת בית המקדש יכולין להתדבק בהארת בית המקדש.
מי שמתאבל על החורבן סימנא מילתא היא שלבו לב יהודי
וגדולי ישראל הרחיבו מאוד בעניין זה של טהרת הלב ופנימיות ההרגשה. וכבר אמר השרף מקאצק כי מי שאינו יודע להתאבל על חורבן בית המקדש, עליו להתאבל על חורבן עצמו. וידוע מאמר העולם כי היצר הרע רודף אחר האדם להרגו, ומכך שאין האדם צועק מפחד יראתו, סימן הוא לנו שהיצר כבר הרגו… וכך הייתה העבודה בימי קדם.
וכדי לסבר את האוזן בדבר זה עד היכן הדברים מגיעים, יש לנו ללמוד ממה שאמר ה"חתם סופר" על בחור אחד שלא נתן קולו בבכי בעת אמירת תיקון חצות בישיבתו הרמה, שצריך לבדוק אחריו, האם לא נחמץ חלילה. ובדורות שעברו גם אלו שלא נהגו לומר תיקון חצות, היו מראים לפחות את האבלות בדרכים אחרות, וכמו שאמר אחד הצדיקים שבאמירת "ובנה ירושלים" מכוון הוא על תיקון חצות. ואם כך הייתה נראית האבלות בימים עברו, מה נענה אנן אבתרייהו. ונפלא הוא להתבונן במה שמספרים כי הגאון רבי יהושע לייב דיסקין בכל ימי שהותו בירושלים לא התפלל יותר מפעמיים על יד הכותל המערבי משום שצערו היה כה גדול, עד כי כאשר היה שב לביתו משם, היה נופל ומתעלף מרוב תוגה וצער. ואף כשהיה רואה את הכותל מרחוק היו זולגות מעיניו דמעות מרוב צער ויגון.
והננו מבקשים מאת ה' צור ישראל קומה בעזרת ישראל ופדה כנאומך יהודה וישראל, ויעזור השי"ת שיתהפכו הימים האלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים בהתגלות כבוד מלכותו ית' בבנין בית המקדש וירושלים בב"א כן יה"ר.
(קטעים מתוך הקונטרס 'שפת חיים')