ראש הישיבה הודיע לאחר הכנסת ספר התורה, שבשבת הקרובה יקראו בספר לראשונה, והעלייה הכי מכובדת 'שלישי', תינתן לבחור שילמד עד אז את מספר דפי הגמרא הגבוה ביותר.

הגאון רבי אליעזר יוטקובסקי וילדי 'אנחנו וצאצאינו' שאלו את מרן הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א שאלות מעניינות העולות ממעשים שהיו * התשובות נערכו על ידי תלמידו המובהק, הגאון רבי יהושע לנגנויר שליט"א, מח"ס 'ווי העמודים' * מרתק!

'וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו' – ג' כ"ח

מעשה אירע בישיבה לצעירים, שנדיב לב תרם לה ספר תורה חדש. היה זה ביום שלישי בשבוע, וראש הישיבה הודיע לאחר הכנסת ספר התורה, שבשבת הקרובה יקראו בספר לראשונה, והעלייה הכי מכובדת 'שלישי', תינתן לבחור שילמד עד אז את מספר דפי הגמרא הגבוה ביותר.

אחד התלמידים נענה לאתגר ושקד על תלמודו עד שהספיק ללמוד 25 דפי גמרא, ובבוקר יום השבת עלה ל'שלישי'. העלייה השמורה לראש הישיבה.

שאלה: האם נכון וראוי לנהוג כך, או שלראש הישיבה אין את הזכות לוותר על העלייה השמורה לו מתוקף מעמדו כרב המקום?

תשובת מרן הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א:

לכאורה אין הרב יכול לוותר על העליה שלו, כי זה זלזול בכבוד התורה, שבחור צעיר, עולה לשלישי במקומו.

עם זאת, נאמר במסכת שמחות (פרק יא הלכה ו) מעשה באגריפס המלך שעבר מלפני הכלה, ושיבחוהו חכמים, אמרו לו מה ראית, אמר להם אני נוטל כתרי בכל יום, וזו תיטול כתרה שעה אחת.

והרי אגריפס המלך הוא מלך גדול, ואסור לו למחול על כבודו [יעוין במסכת כתובות דף יז ע"א איך היה מותר למחול על כבודו] ומה ראה לעשות כן, אלא כדי לכבד את הכלה עשה כן.

גם אנו נאמר, הרי את הרב מכבדים כל השנה, ומותר לרב פעם אחת, לכבד את התלמיד החכם הצעיר, שיש לו עכשיו כתר לשעה אחת. ואדרבה, כבודו של הרב ירום ויתנשא בכך שהוא מוחל על כבודו, לכבוד בחור צעיר שלומד בהתמדה.

**

מעשה במשפחה בני ברקית שב"ה הלכה והתרחבה, עד שהנכדים כבר לא הכירו אלו את אלו. יום אחד החליט הסב לעשות טיול לנכדים

'עלה ראה את הפסגה' – ג כ"ז

מעשה במשפחה בני ברקית שב"ה הלכה והתרחבה, עד שהנכדים כבר לא הכירו אלו את אלו. יום אחד החליט הסב לעשות טיול לנכדים וטיול נוסף לנכדות, הוא שכר שני אוטובוסים ליום שלם בימי בין הזמנים, וציווה שאיש מנכדיו ונכדותיו לא ייעדר.

בטיול של הנכדים, יצאו כולם למסלול הליכה, וכשהחלה השקיעה להתקרב, מצאו את עצמם באמצע הדרך, במקום פתוח שאינו מוקף מחיצות.

בין הנכדים פרץ ויכוח נוקב, חלקם טענו שאסור להתפלל במקום כזה וצריכים ללכת עד סוף המסלול כדי להתפלל במקום סגור, ואחרים טענו שאדרבה יש להתפלל כאן ועכשיו כדי שלא יאחרו את השקיעה חלילה.

שאלה: עם מי מהצדדים הצדק? האם עדיף להמשיך בצעידה ולחפש מקום מוקף מחיצות, או שמוטב להתפלל בשדה הפתוח כדי שלא להסתכן באיחור השקיעה?

תשובת מרן הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א:

נאמר במסכת ברכות (דף לד ע"ב), חציף עלי מאן דמצלי בבקתא, וכן פסק בשו"ע (או"ח סימן צ ס"ה) לא יתפלל במקום פרוץ כמו בשדה, מפני שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר. ובעטרת צבי כתב, שהכוונה 'חצוף' היינו שהוא עז פנים.

מאידך כתב במשנ"ב שבדיעבד אפשר להתפלל עד שלשה וחצי דקות אחר השקיעה, ולכן עדיף להתפלל בדיעבד באיחור קל אחר השקיעה, מאשר לקבל את השם של "חצוף".

אומנם הנוהגים כדעת מרן החזון איש, צריכים זהירות יתירה בעניין, שכן דעתו היתה היתה להחמיר מאוד שלא להתפלל אחר השקיעה אפילו רגע אחד. ואפילו המתחיל לפני השקיעה, לדעת החזון איש, אסור לו להתחיל אם משער שלא יוכל לסיים את התפילה לפני השקיעה.

חציפות ועזות פנים הם דברים שהם מנוגדים לטבעים של עם ישראל, וכן אמרו במסכת בבא מציעא (דף פג ע"ב) שרבי אלעזר ב"ר שמעון אמר, "מדחציף כולי האי שמע מינה רשיעא הוא", ולבסוף נתברר שאכן אותו אחד, עבר על עבירות חמורות.

**

עבור הבחורים הצעירים במשפחה היתה זו הפעם הראשונה שבה הם לא התברכו בברכת כהנים, מאז בר המצווה שלהם.

'ושמרתם ועשיתם' – ד ו'

מעשה במשפחה מירושלים שהתארחה בבין הזמנים בצפת. למחרת, כשהתפללו שחרית, הופתעו הבחורים הצעירים לגלות בחזרת הש"ץ  שהכהנים אינם יוצאים כדי ליטול ידיהם לפני עלותם לדוכן, וכן אינם עולים לשאת את כפיהם. אחר התפילה הסביר להם אביהם שבצפת הכוהנים לא נושאים את כפיהם בימות השבוע, כי כך הוא מנהג המקום.

עבור הבחורים הצעירים במשפחה היתה זו הפעם הראשונה שבה הם לא התברכו בברכת כהנים, מאז בר המצווה שלהם. אחד מהם טען שהוא רוצה לנסוע בחזרה לירושלים כדי להתברך ברכת כהנים, ואז הסביר לו אביו שבמירון נוהגים רבים לשאת כפיים, ואין צורך להרחיק נדוד עד ירושלים כדי להתברך.

שאלה: האם אכן יש עניין לנסוע למקום אחר כדי לזכות ולשמוע ברכת כהנים, או שמי שנמצא במקום שבו לא נהוג, אינו צריך לטרוח ולהדר אחר נסיעה למקום אחר שבו כן נוהגים לשאת כפיים?

תשובת מרן הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א:

בביאור הלכה (סימן קכח) מביא מרנא החפץ חיים בשם ה'חרדים', שיש מצוה גם על ישראל להתברך מפי הכהנים, אבל כתב ב'חיי אדם' שאין אדם צריך לטרוח לנסוע לעיר אחרת כדי לקיים מצוה זו.

כל זה לאדם שנמצא בביתו ומנצל את הזמן ללמוד ולעשות דברים מועילים. אבל אם ממילא נוסעים בחופש לפארק וכדו', אם כן כבר עדיף לנסוע למירון כדי לשמוע ברכת כהנים, מאשר לנסוע לפארק.

הוסיף על כך הרב מרדכי בלוי בסיפור ממרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, שבעת ששהה בחו"ל במסע החיזוק במפורסם אליו יצא, הוא היה מגיע מדי בוקר לבית כנסת ספרדי כדי להתברך בברכת כהנים, שכן מנהג בני עדות המזרח שהכהנים עולים לדוכן גם בחו"ל בכל ימות השנה, בשונה ממנהג האשכנזים שבחו"ל הכהנים עולים לדוכן רק במוסף של שלושה רגלים.

**

המים הלכו ונגמרו בקצב מהיר מדי, וכשהגיע לחצי הדרך, כבר לא נשארה להם טיפת מים אחת. האב נתקף בחרדה גדולה, הוא אמר לילדיו שהם לא יכולים להמשיך

"וטוב לכם למען תחיון" – ו ה'

מעשה באברך יקר שהחליט לקחת את משפחתו לטיול בחיק הטבע. המשפחה בחרה במסלול שאינו מוכר, כי האב לא רצה שילדיו יתקלו בקבוצות אחרות שאולי חלק מהן לא יהיו מהמדקדקים על קלה כבחמורה.

חבר טוב של האב סיפר לו שהמסלול, אותו עשה לפני שנים רבות, אורך כשעה, ובהתאם לקח ציווה האב על ילדיו שכל אחד ייקח ליטר וחצי מים. הם יצאו מוקדם בבוקר וקיוו להגיע לסיומו של המסלול עוד לפני שהשמש תצא ותקפח על ראשיהם.

כשהגיעו למסלול והחלו לצעוד, התבררה להם הטעות. המסלול אורך כחמש שעות, והמזג האוויר התברר כחם במיוחד. מהר מאוד החלו המים לאזול, הטלפון הנייד היה בלי קליטה כי באזור אין שום מקום ישוב או אנטנה סלולארית לרפואה, והם נאלצו להתחיל לנהל משטר מים, כל כמה דקות עצרו, כל אחד הרטיב מעט את שפתיו והמשיכו בדרך בתקווה להגיע למקום יישוב לפני שמישהו מהם יתייבש רחמנא ליצלן.

אבל המים הלכו ונגמרו בקצב מהיר מדי, וכשהגיע לחצי הדרך, כבר לא נשארה להם טיפת מים אחת. האב נתקף בחרדה גדולה, הוא אמר לילדיו שהם לא יכולים להמשיך. עדיף להישאר מתחת לעץ ולהמתין לשעות אחר הצהרים, מאר לצעוד בחום הזה ולהתייבש חלילה.

הם החלו לומר פרקי תהילים, ופתאום נשמע קולו של מסוק המרחף ממעל. אחד הבנים מיהר לקחת בידו ענף עץ שנפל באחרונה, ונופף בו בכל כוחו כדי להעיר את תשומת הלב של הנמצאים על המסוק. שאר בני המשפחה הניפו את ידיהם לסימן שהם במצוקה, ואכן הטייס של המסוק הבחין בכך, הנמיך טוס, חג סביבם ולבסוף מצא מקום לנחות עליו.

לנגד עיניהם המשתאות של בני המשפחה הוא יצא אליהם עם שישיית בקבוקים של מים מינרלים, העניק להם את המים בשמחה, וידא שהם יכולים להמשיך בדרכם ושאף אחד אינו פצוע, והמשיך בדרכו – לא לפני שנתן להם את מספר הטלפון שלו, וסיכם איתם שאם הם לא מתקשרים אליו בעוד כשלוש שעות, הוא יזעיק עזרה וצוות חילוץ שיחפש אחריהם.

המשפחה שתתה לרוויה, המשיכה בדרכה, ובהגיעם למקום ישוב מיהרו להתקשר אל הטייס טוב הלב ולהודיע לו שהם נחלצו בשלום, וכמובן שהאב האברך גם ביקש את פרטי חשבון הבנק כדי לשלם לטייס 16 שקלים ו-30 אגורות בתמורה לשישיית הבקבוקים שהעניק להם…

לשנה אחרת, ביקשו הילדים מאביהם לחזור לאותו המסלול: "דווקא היה מאוד כיף", הם אמרו, "השנה ניקח מלכתחילה יותר מים ונצא בשעת בוקר מוקדמת עוד יותר, וכך נוכל ליהנות בלי החשש והדאגה לכך שהמים יסתיימו".

שאלה: האם כשיגיעו למקום שבו נחת המסוק וניתנו להם המים באורח פלאי, יצטרכו בני המשפחה לברך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה?".

תשובת מרן הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א:

אין מברכים ברכת שעשה לי נס אלא על נס שלא כדרך הטבע, וזה נקרא נס שיוצא ממנהג העולם, כגון שנברא לו מעיין במדבר, אבל על נס שקרה לו שבדיוק נזדמן לו מסוק, זה נס של השגחה פרטית.

אמנם יש אומרים שמברכים גם על נס כזה, כמבואר בשו"ע (סימן ריח סעיף ט) ובביאור הלכה, שכל דבר שמזמין ה' ברגע זו בדרך התולדה, ג"כ מקרי נס. ולכן יברך בלא שם ומלכות.

ולמעשה זה תלוי בדעת בני אדם, אם בני אדם רואים בזה השגחה פרטית, אבל אינם רואים בזה איזה דבר מופלא, אי מברכים, אבל אם כל הרואים מודים שזה ממש נס, והם מתפלאים ומשבחים להשי"ת על הנס, בזה יברך בלא שם ומלכות.

וכל זה אם כבר היה בסכנה, וממש ברגע האחרון ניצל, אבל אם עדיין לא היה בסכנה, אלא שהיה חסר לו מים, אין מברכים, גם בלא שם ומלכות.

**

הילד נחרד אל מול הנזק שעשה, והחליט בו במקום שהוא רוצה לשלם על התיקון ככל שיידרש

"וצדקה תהיה לנו כי נשמור" – ו כ"ה

מעשה בילד מלא מרץ וגדוש ביראת שמים, שרכב על אופניו בהתלהבות גדולה סמוך לביתו שבאחת משכונות בית שמש. באחת הפעמים נסע בירידה החדה בשכונה, וכשהגיע לסיום איבד שליטה לרגע על האופניים, עצר בחריקת בלמים והחליק לאורך מספר מטרים, בעודו שורט מעט את רכבו החדש של אחד השכנים בבניין.

הילד נחרד אל מול הנזק שעשה, והחליט בו במקום שהוא רוצה לשלם על התיקון ככל שיידרש. הוא רצה לגשת לבעל הרכב ולהודיע לו שהוא המזיק כדי לשאול כמה עליו לשלם, אבל אז התעורר אצלו חשש גדול.

בעל הרכב ידוע בשכונה כאדם נרגן וקפדן, הילד ידע שאם הוא ישאל כמה גדול הנזק, עלול בעל הרכב לשנות מן האמת, ולדרוש ממנו סכום גדול יותר באופן משמעותי.

שאלה: האם הילד חייב ליידע את בעל הרכב, למרות שייתכן שהוא ידרוש ממנו סכום לא הגיוני ויפעיל איומים שונים כדי לאלץ את הילד ואביו לשלם את הכסף, או שבמקרה של גברא אלימא או איש שאינו ישר כל כך, יש מקום להימנע מתשלום הנזק כדי שלא להיקלע לעימות עם אדם בעייתי?

תשובת מרן הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א:

עצתי לילד שישאיר את מספר הטלפון של רב השכונה, והילד יפנה לרב ויספר לו בדיוק מה עשה, ויוסיף שהוא רוצה לשלם על השריטה. אם הניזק ירצה לקבל את מה שמגיע לו, הוא יכול לפנות לרב ולטעון את טענותיו, והרב יאמר לו בצורה ברורה, אם אתה רוצה לקבל את מה שמגיע לך תקבל, ואם אתה רוצה להעליל עליו ולדרוש מה שלא מגיע לך, לא תקבל כלום.

ויש לציין שילד זה הוא צדיק וישר, כי יש ילדים שעושים שריטה לרכב, ומחמת הפחד והבהלה הם בורחים, וחושבים מה הם כבר עשו הרי זאת רק שריטה קטנה. הם אינם יודעים ששריטה לרכב חדש, לפעמים עלולה לגרום להוצאה כספית מאד גדולה וצריכים להיזהר בכך מאוד.

ולמרות שקטן שהזיק פטור, כתב במשנה ברורה (סימן שמג סק"ט) שלפנים משורת הדין צריך לשלם לניזק. וזה גם טוב להורים לחנך את הילד לשלם על נזקיו, וגם לילד עצמו טוב לחנך את עצמו לכך. כי ילד שמזיק ואינו משלם, יקשה עליו לאחר מכן להצליח בתורה חלילה.