השבוע יצא לי לנסוע יחד עם כמה חברים, עם ידיד יקר, מכּר ותיק. ככל שהנסיעה מתארכת יותר – כך הנושאים העולים במהלך הנסיעה מגוונים יותר, ובכל קילומטרז' הופכים להיות מעניינים יותר.
אומר לי ידידי הנהג: "תשמע! הקורונה שינתה אותי לגמרי! קיבלתי על עצמי קבלה, דבקתי בה והתמדתי איתה עד עצם היום הזה ובעז"ה אני ממשיך איתה".
ככל ששהיתי עם הידיד היקר, התרחבה השיחה, והוא פירט באוזניי במה דברים אמורים.
"העניין המדובר הוא, 'הדף היומי'. עד ימי הקורונה היה לי שיעור, אבל בזה נגמר כל 'הדף היומי' שלי. 'יש לי שיעור', לעתים אני משתתף, לפעמים רק נוכח כמעביר כרטיס להראות נוכחות, ולפעמים נעדר. לא היתה לי עקביות, שלא לדבר על שינון וחזרה. כמובן בסיומים הייתי משתתף, איך לא, אני הרי שייך לחבורה הזאת.
"עם ההתעוררות בתקופת הקורונה, בהם עם ישראל איבד מטובי בני היהדות החרדית בכל רחבי תבל, נתעוררתי לעניין של 'קביעות עתים לתורה'. החלטתי הייתה נחרצת, וכמו בכל שינוי שרוצים לעשות, הנחתי את נושא 'הדף היומי' במרכז – מסומן כמטרה, כאשר כל יתר הסידורים והעניינים יוצאים למעגלים החיצונים, מחוץ למטרה. אם מספיקים אותם – טוב מאוד, לא הספקנו – יעברו המשימות ליום המחרת, אך על 'הדף' אין על מה לדבר, יהיה מה שיהיה.
[אמר הכותב: אני מדלג על ההתלהבות והרגש שליוו את סיפורו של הידיד, שממש הצליח להדביק את השומעים ב'קנאת סופרים' על הסייעתא דשמיא שהתחילה ללוות אותו בחיי היום יום על כל צעד ושעל, מאז אותו רגע של ההחלטה להתמיד בעקביות בלימוד הדף, ועל הפרנסה שהתייצבה אצלו דוקא בימי 'המשבר', כפי שקראו לזה בעולם, וכו' וכו']
סיים ידידי ואמר: "כיום, בנוסף לשעור הקבוע בו אני משתתף, אני גם חוזר על השיעור, וכן בעבודתי כסופר סת"ם, תוך כדי כתיבה אני מאזין לשיעור מוקלט כמה פעמים במשך היום מפיהם של כמה מגידי שיעורים. כך כחמש שש פעמים אני חוזר על הדף הנלמד. עד כדי כך, הוא אומר בחיוך, שלמרות חזותי ה'בעלבתית' – מבקשים ממני מדי פעם לומר את השיעור במקום המג"ש הקבוע כאשר הוא נאלץ להיעדר"…
כולנו כאחד בימים אלו מתעוררים לקבל על עצמנו דבר טוב להתחזק בו, כל אחד ובדקי נפשו וביתו, הנהירים לו יודע מה הוא יכול לקבל על עצמו ובמה להתחזק. אך עיקר העיקרים הוא – להתמיד להמשיך את הקביעות בלימוד התורה, שבנוסף לזכויות העצומות שבכך, זה מחולל שינוי מקיף בכל האדם, הן ברוחניות והן בגשמיות.
