במה זכה כורש
ב"ילקוט שמעוני" על חומש בראשית (ט, כ) מובא: "לא גלגל הקב"ה והביא מדי לעולם אלא בשכרו של כורש, שהיה בוכה ומתאנח בשעה שהחריבו גויים את בית המקדש".
בעת שהחריב נבוכדנצר, יימח שמו, את בית המקדש הראשון, היה כורש ילד כבן עשר או אחת עשרה שנים. מירושלים הגיעה השמועה הנוראה, שנחרב בית המקדש, והילד הגוי הזה נאנח על חורבן המקדש.
איזו השגה יכולה להיות לילד גוי לגבי בית המקדש? איזו הבנה יש לו, בכלל, על בית המקדש? אולי הוא ראה ציור של בית המקדש, ואמרו לו שזה נחרב.
להבדיל, אם יראו לנו תמונה של מגדל אייפל, ויספרו לנו שנפל המגדל הזה – מה נגיד? אולי נגיד: "אוי חבל, דווקא היה יפה".
אבל כורש, הילד הגוי, נאנח והוריד דמעה על חורבן בית המקדש. ובזכות זה זכה שנתגלגל בניין בית המקדש השני על ידו.
הוא פרסם את "הצהרת כורש" המפורסמת, ובה קרא ליהודים לעלות לירושלים ולבנות את בית המקדש.
כך נאמר בפסוק בעזרא (א, א-ג): "ובשנת אחת לכורש מלך פרס… העיר ה' את רוח כורש מלך פרס, ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמר… מי בכם מכל עמו, יהי אלקיו עמו, ויעל לירושלים אשר ביהודה, ויבן את בית ה' אלקי ישראל, הוא האלקים אשר בירושלים".
ושאל ה"חפץ חיים" זצ"ל שאלה נוקבת: הילד הגוי שנאנח והוריד דמעה על בית המקדש, זכה שהתגלגל בניין המקדש על ידו, ואנחנו, שכבר כמעט אלפיים שנה יושבים על הרצפה ומקוננים על חורבן בית המקדש – למה לא זכינו עדיין לראות בבניינו?
אך האמת היא שאנחנו לא בוכים מספיק ולא נאנחים באמת על חורבן בית המקדש, וזו הסיבה שלא נושענו. אנחנו בוכים על הצרות והייסורים שלנו, אנחנו בוכים על החובות ועל הכאבים.
ה"חפץ חיים" בא ומעורר אותנו להיאנח אנחה אמיתית לכבודו של הקב"ה, להוריד דמעה אמיתית על גלות השכינה. כדי לזכות לגאולה אנחנו צריכים לשאוף באמת ובתמים לגאולה, ולהחליט בהחלטה חזקה וברורה: בעזרת ה', אני אתנהג טוב יותר. אני ארבה אהבה ואחווה ושלום ורעות. אני אשתדל לסייע בחיזוק "שלום בית", ואקרב בין הורים לילדים. אקרב בנים לאביהם שבשמים, ואעשה למען שמך, ריבונו של עולם.
אנחנו צריכים לחוש את הצער, לא רק על הסבל שלנו בגלות, אלא על סבל השכינה, שהרי כסאו של הקב"ה לא שלם ורם עד עת בוא הגאולה השלמה.
מה נדרש מכל יהודי בתשעה באב? להתרומם מעל ההוויה האישית, לשכוח את חיי הפרט, ולהתרכז אך ורק בסוד קיומו של העם היהודי. לעם הזה, העם הנבחר, שמתנסה בגלות ארוכה ובניסיונות קשים, הבטיחו הנביאים עתיד נשגב ונחמה גדולה, אבל כדי להגיע לכך, מצפה ריבונו של עולם ביום הזה לתפילות אמת ודמעות אמת מעומק הלב – שיבקעו שערי שמים.
הבעיה היא, שאנחנו דווקא ישנים טוב… כתוב לשים אבן תחת הראש בליל תשעה באב, אז אנשים לוקחים אבן זערורית, שכמעט לא רואים אותה, ושמים כדי לצאת ידי חובה.
מה מבקשים ממך? רק לילה אחד תגרום לעצמך סוג של צער כדי לזכור ולחוש את צער החורבן. רק לילה אחד תיתן לקב"ה ולא תישן כמו שנוח לך. רק יום אחד לא תשב כמו שנוח לך ולא תאכל כמו שאתה רוצה.
תן לעצמך לחוש את צער החורבן. תן לקב"ה אנחה אחת, אבל אנחה אמיתית.
אין לנו חפץ טוב אלא אתה
במדרש (שיר השירים רבה א, ד) מובא מעשה בבני זוג מהעיר צידן, שהיו נשואים עשר שנים ולא זכו לילדים. באו אל רבי שמעון בר יוחאי ואמרו לו, שחפצים הם להתגרש מחמת כן.
אמר להם רבי שמעון בר יוחאי: "חייכון, כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה, כך אין אתם מתפרשים, אלא מתוך מאכל ומשתה". כלומר, כשם שהתחתנתם בשמחה ובמשתה, כך תתגרשו בשמחה ובמשתה.
הזמינו אפוא אולם יפה והכינו סעודה גדולה וחגיגית, ובמהלך האירוע – במקום לומר "הרי את מקודשת לי", יגיד הבעל "הרי את מגורשת"… יכתבו את הגט.
אך מה עשתה האשה? היא הביאה איתה לאולם כמה חביות של יין משובח, ניגשה לרב המלצרים ואמרה לו: 'תשקה את בעלי – שעוד שעה כבר לא יהיה בעלי – כוס אחר כוס מן היין המשובח שהבאתי. אם תצליח לגרום לו להשתכר, תבוא על שכרך בעין יפה'.
כוסות יין ישן ומשובח הוגשו לבעל בזו אחר זו, ובטוב לבו ביין אמר לאשתו: 'אנחנו לא מתגרשים מכיוון שאנחנו לא מסתדרים זה עם השני, או ח"ו שונאים זה את זה. להיפך, חיינו כל ימינו באהבה ובאחווה ובשלום וברעות, וכך גם אנו מתגרשים באהבה ובאחווה וכו', שהרי רק מחמת שלא זכינו לילדים אנו מתגרשים'.
וכיון שכך, "ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית, וטלי אותו ולכי לבית אביך" – חפץ אני שתקחי לך מהבית שלנו כל חפץ טוב שתבחרי.
חיכתה האשה עד שנרדם הבעל, מרוב שכרותו, ואז רמזה לעבדיה ואמרה להם: "שאוהו במיטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא".
באמצע הלילה התעורר הבעל, ולא ידע היכן הוא נמצא.
אמר לאשתו: "בתי, היכן אני נתון?"
אמרה לו: "בבית אבא".
אמר לה: "מה לי ולבית אביך?" כלומר, כבר התגרשנו, אז איך זה שאני נמצא בבית אביך?!
אמרה לו: "ולא כך אמרת לי בערב, 'כל חפץ טוב שיש בביתי, טלי אותו ולכי לבית אביך'. אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך!"
חזרו לרבי שמעון בר יוחאי וסיפרו לו את כל המעשה, והתפלל עליהם רבי שמעון בר יוחאי, ונפקדו.
ואומר המדרש: "והרי דברים קל וחומר, ומה אם בשר ודם על שאמר לבשר ודם שכמותו, 'אין לי חפץ בעולם טוב ממך' נפקדו, ישראל המחכים לישועת הקדוש ברוך הוא בכל יום, ואומרים 'אין לנו חפץ טוב בעולם אלא אתה, על אחת כמה וכמה(!), הווי, נגילה ונשמחה בך…"
כשאנחנו נאמר לקב"ה, בכל ליבנו, "אין לנו חפץ בעולם חוץ ממך", נזכה להיגאל במהרה.
(רבי ברוך רוזנבלום שליט"א – נעימות יאמרו בין המיצרים)