"זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם"… (ז', ל"ז)
בגמרא במנחות דף קי ע"ב, מבואר שריש לקיש למד מפסוק זה ש'כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם', ואילו רבא למד מהפסוק ש'כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם'.
הבה נעיין! במה נחלקו ריש לקיש ורבא? מה ההבדל אם הלומד תורת הקרבנות נחשב כאילו הקריב את הקרבנות, או שאינו צריך להקריב אותם? הרי מאמרם נסוב על הזמן הזה, שבעוונותינו הרבים חרב בית מקדשינו ואין אנחנו יכולים להקריב קרבנות, ובמקומם, הציעו לנו חז"ל ללמוד את תורתם. א"כ מה הוסיף רבא על דברי ריש לקיש, שזה לא נחשב כאילו הקריב קרבן, אלא שאינו צריך להקריב קרבן? הרי לדברי שניהם העיקרון הוא שווה, שבזה"ז לימוד תורת הקרבנות הוא במקום ההקרבה?!
דברים נפלאים נמצא על כך במאמר 'תורה אור' למרן ה'חפץ חיים' זי"ע: כאשר חז"ל משווים דבר למשנהו, כל העושה כך כאילו עשה כך, הדבר שעושה בפועל הוא פחות חשוב, אלא שחידשו שגם אם הוא עושה דבר אחר הדומה לו, נחשב כאילו עושה את הדבר המקורי, אבל החשיבות העליונה היא עשיית הדבר המקורי.
לדוגמא: 'כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה', עבודת עבודה זרה היא החמורה, אלא שגם אם הוא כועס נחשב כאילו עושה דבר הדומה בחומרתו למקור. דוגמא נוספת: 'כל הממלא גרונם של תלמידי חכמים יין, כאלו מנסך על גבי המזבח', ניסוך ע"ג המזבח הוא העיקר, והממלא גרונם של תלמידי חכמים יין, גם נחשב כאילו עושה את העיקר.
אם כן, מבאר ה'חפץ חיים' בדברי ריש לקיש, ש'כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה וכו" משמע, שמעלת הקרבת הקרבן היא מעולה וחשובה יותר, אלא שכיון שבית המקדש חרב ואין באפשרותנו לעשות זאת, תיקנו חז"ל שגם לימוד תורת הקרבן – נחשב כאילו הקריב קרבן, אבל ודאי שההקרבה עצמה חשובה ומעולה יותר…
רבא בא לחדש, שבלימוד תורה אין זה כך, אלא מעלת לימוד התורה היא נעלית יותר מההקרבה עצמה, כי עיקר תיקון העולם הוא בלימוד התורה, והוא נעלה יותר מכל מצוות התורה, ועל כן אומר רבא, שכאשר לומד תורת עולה, או כל קרבן אחר, הוא כה נעלה, עד כדי כך שאינו צריך את ההקרבה עצמה…
ה'חפץ חיים' מביא אות שהאמת איתו, כי כך מצא במדרש הנעלם פרשת וירא: 'בטלו הקרבנות לא בטלה התורה, האי דלא איעסק בקרבנות ליעסק בתורה ויתהני ליה יתיר', כי אור התורה עולה על הכל, ועל כן לימוד ענייני הקרבנות מועיל יותר מההקרבה עצמה.
אלא, ממשיך ה'חפץ חיים' בדבריו הנשגבים, שבזמן שבית המקדש היה קיים, כיון שאפשר לקיים את הקרבנות במעשה ממש, גזרה התורה שאין לנו רשות להיפטר מהם ע"י לימוד עניינם, והרי הם ככל המצוות המעשיות, שהתורה חפצה בעשייתן, אבל בזמן הזה שאי אפשר לקיימם במעשה, חזרנו אל שורש התיקון של הקרבנות, שהוא ע"י לימוד התורה שלהם, והוא נעלה יותר מההקרבה עצמה.
למדנו מדברי ה'חפץ חיים' המבהילים, שכן הוא בכל מצווה, לימוד תורה מענייני המצוה, הוא נעלה ונשגב יותר מקיום מעשה המצווה, אלא שבעולם המעשה גזר עלינו מלך מלכי המלכים שעלינו לתקן את המצוה ולקיימה במעשה, ואין לנו רשות להיפטר מעשייתה רק ע"י לימוד תורתה.
***
בהזדמנויות רבות היה ה'חפץ חיים' אומר: "היצר הרע יאפשר לאדם לעסוק בכל המצוות, ובלבד שלא ילמד תורה…", ועל פי דבריו במאמר 'תורה אור' הנזכר, שלימוד התורה נעלה מכל המצוות והוא עיקר תיקון העולם, יובנו דבריו, כי על כן יתאמץ היצר הרע להפריע לאדם מלימוד תורה, יותר משאר מצות התורה, כי הוא חושב יותר…
***
לאחר נישואיו היה ה'חפץ חיים' לומד בשקידה עצומה ובהתמדה נפלאה. יום אחד באה הרבנית לבית המדרש וזעקתה בפיה: "ביתנו הדל ריק מכל דבר מאכל… החנווני כבר לא מסכים לתת לנו מוצרים בהקפה… ואין לנו לחם לי הטף!…".
ה'חפץ חיים' קם ממקומו, ונע בבית המדרש אנה ואנה. הוא לא אמר לרעייתו דבר, הוא הבין אל לבה ואל מצוקתה, הרי לא לחינם באה עד בית המדרש והפסיקה אותו מלימודו, כנראה שהמצוקה באמת נוראה! ואז, נשא ה'חפץ חיים' עיניו אל על ואמר, כאילו הוא מדבר אל היצר הרע: "לא יעזור לך שום דבר, אני מהגמרא לא אסתלק!…".
***
לאור הדברים הנשגבים של מרן ה'חפץ חיים' זי"ע על חשיבות לימוד התורה, נספר נפלאות על ידיעת התורה העצומה שלו, עם שקיעותו העמוקה בלימוד התורה.
וכך סיפר הרב מחרקוב, הגאון רבי אברהם משה סלומון זצ"ל, למרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל:
פעם נלוויתי אל מרן ה'חפץ חיים' זי"ע בפגישתו עם מרן הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל. רבי חיים עמד בתפילת שמונה עשרה כשפניו אל הקיר, וה'חפץ חיים' המתין שיסיים את התפילה. כשרבי חיים אחז ב'אלוקי נצור', נכנס לפתע אדם לחדר וניגש לרבי חיים, כשפניו עדיין היו לכיוון הקיר: "רבה, יש לי שאלה, למה רוב האיבעיות בש"ס לא נפשטו…?".
רבי חיים סיים את התפילה, פסע לאחוריו, הסתובב אל השואל ואמר לו: "זה לא נכון, רוב האיבעיות בש"ס כן נפשטו!".
ה'חפץ חיים' ישב, שמע את השאלה ואת התשובה, דיבר עם רבי חיים על מה שהיה צריך לדבר ושלשמו הוא בא אליו, נפרד ממנו ויצא לדרכו חזרה…
בכל הדרך חזור – מספר הרב מחרקוב – ה'חפץ חיים' שתק… ויהי הדבר לפלא, תמיד הוא היה רגיל לדבר עם מלוויו בדברי תורה, דברי התעוררות ומשלים, ועתה הוא יושב שותק ומהורהר, כך היה כך הנסיעה, גם כאשר עברו מרכבת אחת לשניה, ה'חפץ חיים' שותק…
לפתע, פלט ה'חפץ חיים' מפיו הקדוש: "אוי! רבי חיים הוא גאון…!", או אז הבנתי – מספר הרב מחרקוב – את פשר שתיקתו של ה'חפץ חיים'! הוא עבר על כל הש"ס, ובדק אם אכן רוב האיבעיות בש"ס נפשטו, והנה עתה הוא מצא שאכן רבי חיים צודק והוא גאון, רוב האיבעיות בש"ס נפשטו!…
***
ושוב מעשה, אודות ידיעת התורה של מרנא ה'חפץ חיים' זי"ע. סיפר עד ראיה, שהיה בזמנו בחור בישיבתו של ה'חפץ חיים' זי"ע, להגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל:
בוקר אחד, בשנת תרצ"ב, שנה לפני פטירתו, ישוב היה ה'חפץ חיים' עטור בטלית ותפילין אחרי תפילת שחרית, ומחמת זקנותו המופלגת היה נראה כמנמנם. אחד האברכים נגש אליו וביקש לשאול משהו בלימוד. ה'חפץ חיים' נענע לו בראשו לאות הסכמה, והשואל הציג בפניו סתירה בדברי רבי אליעזר מגמרא אחת לגמרא אחרת. "עיינתי בדבר רבות" – אמר השואל ל'חפץ חיים' – "ועלה בדעתי ליישב את הסתירה…", והחל להרצות בפני ה'חפץ חיים' את אשר הגה ליישב הסתירה.
לאחר שסיים, ננער ה'חפץ חיים' מנמנומו וביקש מהשואל לחזור שוב על הקושיא. הפעם, קיבל השואל אומץ, ואחר שבפעם הראשונה הציג הסתירה והיישוב באימה גדולה, הציג אותם שוב בביטחון יותר, וה'חפץ חיים' האזין בקשב רב עד שסיים את דבריו…
כשסיים, אמר לו ה'חפץ חיים': "נדמה לי שבגמ' השניה שמשם אתה מקשה את הסתירה, זהו לא רבי אליעזר אלא רבי אלעזר…".
ויהי הדבר לפלא, האברך עסוק עתה בסוגיא, ועולה בידו סתירה… ואילו ה'חפץ חיים' ממרומי גילו, בלא שהגמרות מונחות לפניו, מפטיר בפשטות: 'זהו לא רבי אליעזר זהו רבי אלעזר'…