מתוך כלל הליכותיו של רבי משה טורק עם הבריות השתקפו מידות נעלות. קנייניו בתורה וביראת-שמים צירפו אותו מכל סיג כזהב נקי, ומהווייתו זהרו אלומות-אור של טוב-לב שופע, חן וחסד. הבאים עימו במגע, ולוּ קל ואקראי, נשבו בקסמו האישי, האצילי, שנגהּ עליהם מאורו הפנימי.
הוא היה רגיל להתבטא, כי הדבר העיקרי שזכה לראות ולספוג באותן שנים קסומות בצילו של ה'חזון איש', היו המידות הטובות. הוא אמר זאת במתיקות כך: "את החומרות של ה'חזון-איש' – שאסור להשתמש בחשמל בשבת, שצריך לעשר כל דבר ועוד כהנה וכהנה – כולם יודעים. אך מה היה ה'מוטו', העוגן המרכזי בבית שלו, את זאת לא כולם יודעים. במחיצתו של ה'חזון איש' יכולנו לחוש באוויר ולממש בידיים את התביעה שבקעה מכל ההנהגה ואורח-החיים שלו – "זייט גוטע מענטשין"… ["הֶיוּ אנשים טובים"]. את התביעה הנעימה והעדינה הזאת הרגשנו כל העת סביבו"… וכזה היה רבי משה. כל-כולו שופע טוּב-לב, ורצון כן ובלתי-מעושה להיטיב עם הזולת.
המשגיח דישיבת מיר, רבי בנימין פינקל שליט"א, אמר: "אם חפץ אני להגדיר את רבי משה במילים ספורות, אומר עליו שהיה צדיק מתוק. כל הגדלות, הצדקות, הגאונות והקדושה שלו היו עטופים במתיקות עצומה. תמיד היה לו אור על הפנים. חינך על טהרת-הקודש בתקיפות וללא ויתור – אבל עם מתיקות. את כל עבודת ד' הוא עשה במתיקות. הכל היה בצורה טובה ונחמדה. הוא זכה להעמיד רבבות של תלמידים שהחדיר בהם גישמאק ומתיקות – לאהבת ה', ליראת ה', לאמונה, לתורה ולמצוות. כל החיים שלו היו חטיבה אחת של מתיקות".
מטבעו היה מחונן ביכולת מיוחדת להשרות אוירה נעימה של שמחה וקורת-רוח. תמיד היתה לו את המילה הטובה והנכונה ואת המחמאה כלפי כל אדם ובכל מצב. ידע להפיח באיש-שיחו רגשות של עונג ונעימות מיוחדת במינה. השכיל לחזק ולעודד שבורי-לב ונדכאי-רוח והרעיף עליהם טל של תחיה; השריש בקרבם את הביטחון והאמונה בישועת ה'. גם ידע לעמוד לימינם בעצה ותושיה, באומר וגם במעש!
מנוחת הנפש
רבי משה היה בעל מנוחת-נפש. שלט בעצמו והיה מחשב את דרכיו. ילדיו מעידים, שככל שבגרו והבינו בעצמם את מצבי החיים וקצב השינויים המתחייב מהם, ידעו לזהות יותר ויותר את התכונות הללו אצל אביהם. כמעט כל מהלך או תגובה שלו היו פרי של מחשבה. ולא רק בחינוך, שהיה ה'מקצוע' שלו, אלא כלל הליכותיו ואף דיבורו היו מחושבים מאד.
בפנקס מתקופת היותו בחור או אברך נמצא שכתב לעצמו 'קבלה': "להתרגל לחנך את עצמי להיות רגוע, עם מנוחת הנפש".
מספר תלמיד, רבי אריה פרייזלר שליט"א: "בעודי הולך איתו לאוטובוס, הגיע זה לפתע. התחלתי לרוץ, אך הוא אמר לי: 'חבל להפסיד את שלוות הנפש בגלל אוטובוס', והמשיך לצעוד בנחת".
רגישות לצער הזולת
היה רגיש ביותר לצער הזולת ועורר את כוחות נפשו ללחוש אותו בתוך הלב ולהשתתף בסבלו. טוהר ליבו ומצפונו הביאו אותו לעיתים מזומנות להזיל דמעה ולהיאנח על צרות הכלל וצרות הפרט.
לאחד הנכדים רבי יעקב ב"ר דוב טורק שליט"א שהציע לו פעם עזרה בענין אישי כלשהו, אמר: "אני רואה שיש לך רגישות לשני. דע לך, כי מי שיש לו רגישות לאחר – החיים שלו מאושרים".
אברך צעיר שח לרבי משה באמצע הרחוב אודות צרה שהיתה לו בבית. רבי משה נבהל מאד והתחיל לומר "אוי אוי" ונאנח מעומק הלב. ומיד, בעומדו כך ברחוב, אמר לאותו אברך: "בוא ונקרא יחד פרקי תהלים", והחל לקרוא עמו בכוונה. האברך הזה אמר שאיש לא השתתף אתו בצערו כמו רבי משה!
(מתוך הספר 'לדמותו של מחנך')