הרב ישראל ליוש
לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ… (יט יז)
הנה עה"פ 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך', דרשו חז"ל: בשני יצריך, יצר טוב ויצר הרע. אם כן גם 'לבבך' הנאמר בלשון רבים בפסוק 'לא תשנא את אחיך בלבבך' דורש ביאור, על אלו שני לבבות דברה התורה?
נוסיף ונדרוש ביאור לדברי התוס' (פסחים קיג ב) שהקשה על דברי הגמרא שהפסוק 'כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו' מדובר במי שמצוה לשנאתו, כי ראה שעבר עבירה. אם כן, מדוע צריך לכוף את יצרו ולטעון לשונא לפני שפורק לאוהב, הרי מה שייך כפיית היצר אם יש מצוה לשנאתו?
ותירצו התוס': "וי"ל כיון שהוא שונאו, גם חבירו שונא אותו, דכתיב: 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם', ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה, ושייך כפיית יצר".
ודבריו אינם מובנים, כי הרי מדובר באדם שמצוה לשנוא אותו, אם כן, מהו שיעור השנאה המותרת, ומהי השנאה הגמורה האסורה?
לביאור הענין נקדים את דברי המאירי (יומא עה א) וזה לשונו: "לעולם לא תהא שנאת אדם מונעתו מלהיטיב לחבירו בכל מה שאפשר לו להטיב, והוא שנאמר: 'לא תשנא את אחיך בלבבך'. וילמד אדם מדת קונו, ודרך צחות אמרו בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. אדם מקניט את חבירו, יורד עמו עד לחייו. מדת הקב"ה, קלל את הנחש, עולה לגג, מזונותיו עמו. יורד לרקיע, מזונותיו עמו. קלל את העבד, אוכל מה שרבו אוכל ושותה מה שרבו שותה…"
ודבר פשוט הוא שדברי המאירי עוסקים באדם שמותר לשנוא אותו עפ"י התורה, כי הוא לא יורה הוראה למי שעובר על דברי תורה, ומכל מקום הוא מדגיש את החובה לדאוג לצרכיו, כמדתו של הקב"ה שדאג גם לצרכי מי שקילל אותם בעבור מעשיהם.
והענין הוא, כי המצוה לשנוא את מי שעבר עבירה, הוא כדי להוקיע מהלב מעשים מעין אלו, שלא יתקרר מהם בעבודת ה' וביראת שמו. ולכן אסור לשנוא את האדם אישית אלא את מעשיו, כדי שליבו לא יחמוד לעשותם. אם כן, זהו כפיית היצר האמורה במצוות פריקה וטעינה, ראשית עליו לטעון לשונא, כדי שישנא את המעשים בלבד ולא את האדם, וממילא חבירו לא ישנא אותו ולא יבואו לידי שנאה גמורה.
מעתה נבין מהן שתי הלבבות באזהרת 'לא תשנא את אחיך', גם כאן נדרוש שאלו הם היצר טוב והיצר הרע, כי אף מי שמותר לשנואתו, צריך לשנאתו רק עם היצר הטוב, היינו רק את מעשיו הרעים, וחלילה לא להיגרר לשנאה עם היצר הרע, שהיא שנאה לאדם עצמו האסורה בתכלית, וכלולה בעוון 'לא תשנא את אחיך..' אף כאשר מדובר באדם שמצוה לשנאתו.
***
פניו של הסבא מקלם זצ"ל תמיד זהרו בשבת קודש מהוד קדושתה, כך סיפר הגאון רבי שלמה וולבה זצ"ל משמו של המשגיח הגאון רבי ירוחם ליבוביץ ממיר זצ"ל, שבת אחת, נבהלו תלמידיו לראות כי שרוי הוא בצער וזוהר השבת חשכו מפניו והנה הם כבימות החול.
לאחר הבדלה, נאנח הסבא ואמר: 'אחד המשכילים (שהתפרסם בשנאתו לתורה ולומדיה) מת!, מי יוכל להתבונן ולהכיל צער הנשמה בבואה לעולם האמת ובעמדה בדין!'.
***
בדומה לכך היתה תגובתו של הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל שעל אף קנאותו הבלתי מתפשרת למשכילים ושנאתו הגדולה למה שהם מיצגים, ריחם עליהם, כפי שמספר רבי משה בלוי זצ"ל בספרו 'על חומותייך ירושלים': "פעם בעת הביקור היומי אצלו נתגלגלה שיחה על אחד המשכילים ואחד הנוכחים הוסיף את המילים 'ימח שמו'. אז אמר לי רבי יוסף חיים: 'אין אני נוהג להתבטא כך, הקב"ה הוא בעל הרחמים, אין לנו מושג מגודל רחמיו, ברור שיכול הוא לרחם גם על רשעים כאלו. האמן לי שעיני לא תהיה צרה אם יוודע לי שגם אותו משכיל ירוחם מאת הקב"ה ואפילו אם יבוא לחיי העוה"ב. כשהם בעולם הזה אנו מחויבים להתנגד להם כפי שתבעה התורה, כי בעולם הזה הם מזיקים ומקלקלים, מה שאין כן כאשר הם כבר עברו לעולם העליון…
"כלום חושב אתה שאין בו כל צד זכות?! הקב"ה איני מקפח שכר כל בריה, ואפילו שכר שיחה נאה… אין עבירה מכבה מצוה, וזכות אינה בטלה אפילו באלפי חובות…'
***
הספור הבא יספר שוב את רגישותו הגדולה של הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל לטובת זולתו, אף כאשר מדובר היה בגדול מתנגדיו, שבימים רגילים הפעיל עליו ועל דעותיו את קנאותו הגדולה.
בזמן שלטון הטורקים בארץ ישראל, כתב אחד מגדולי המשכילים מאמר שבקעו ממנו צלילי מרידה בשלטון, הוא נאשם בעוון הסתה למרד ונכלא מאחורי סורג ובריח, והיה צפוי לגזר דין מוות או לגלות ארוכה.
קבוצת קנאים ראתה במתרחש הזדמנות להיפטר מאותו משכיל שנלחם בעוז באנשי היישוב הישן. לשם כך הם כתבו מכתב לשלטונות עליו חתמו כמה מרבני ירושלים ובו עידוד לגרשו לטורקיה, גם אל רבי יוסף חיים, שהיה מגדולי הלוחמים נגד אותו משכיל, הוגש המכתב כדי שיחתום עליו, אך הוא סירב.
בהבינם את כובד משקלו של המכתב כאשר חתימתו של רבי יוסף חיים מתנוססת בראשו, פנו הקנאים אל מרן הרב מבריסק זי"ע ובקשו ממנו שישפיע על תלמידו רבי יוסף חיים לחתום על המכתב, אך למרבה פליאתם, לאחר הרהור אמר: "אם רבי יוסף חיים אינו חותם, ודאי טעמו ונימוקו עמו", והסביר: "כל עבירה, עונשה מפורש בתורה, על עבירות שעונשם ל"ט מלקות, אם יוסיף המכה מכה אחת, יעבור על לאו דאורייתא של 'לא יוסיף להכותו', הוי אומר כי גם אם עבר על עבירה מפורשת בתורה, אין זה אומר שהותרה הרצועה, עונשו מוגבל וקבוע ואסור להוסיף עליו…
"הוא הדין בנידון דידן, לו ידענו שהשלטונות הטורקים דנים את הנאשם עפ"י חוקים מסודרים, ניחא, אולם עונש החבישה בבית האסורים הטורקי הרי כולל עינויים גדולים, ולית דין ולית דיין, עונש זה הוא בלתי מוגבל, אם כן צדק רבי יוסף חיים בסירובו לחתום על מכתב שהיה גורם לעונש חמור שכזה…"