ו"ַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה" (במדבר א' י"ז)
יעקב א. לוסטיגמן
היה זה בשנת תשמ"ט. איש החסד הירושלמי, הרב בנימין רוזנטל זצ"ל, הקים את בית הדפוס 'חסד ואמונה', שבשונה מכל בית דפוס אחר שתמצאו בעולם כולו, הוקם ממניעים טהורים ומיוחדים.
"כדי להבין את הרעיון שעמד מאחורי בית הדפוס, צריך להכיר את אבא זצ"ל", מספר בנו המשמש כיום כמנהלו של בית הדפוס הירושלמי. "בשונה מכל עסק אחר בעולם, בית הדפוס הזה לא הוקם כדי לגרוף רווחים, ואפילו לא כדי לפרנס משפחה בכבוד. הוא הוקם אך ורק מתוך דאגה עמוקה לעובדיו העתידיים.
"משחר נעוריו היה אבא דואג לכל החלכאים והנדכאים", מוסיף הרב רוזנטל לספר, "את כל חייו הקדיש למענם. היעד שלו בצאתו מהבית עם שחר, היה להעלות חיוך על פניהם.
"באותם ימים לא היו כמעט מוסדות שדאגו לצעירים בעלי קשיים נפשיים. הנושא הזה היה אז מחוץ לתחום. ילדים כאלו נפלו למעמסה על ההורים שבמקרים רבים לא ידעו איך לטפל בהם וכיצד לסייע להם. הם היו זרוקים בשולי המחנה, ורק אנשים טובים ניסו פה ושם לדבר אתם קצת ולהעלות חיוך על פניהם.
מי שפרץ דרך בתחום בריאות הנפש היה הרה"צ ר' אשר פריינד זצוק"ל מקים ומייסד מוסדות 'יד עזרה' שהקים את המוסד הראשון בארץ שבו נתן תעסוקה לשבורי הלב ותשושי נפש. והפיח בהם אור ותקווה, ונתן להם תמיכה ודאג לכל מחסורם,
ר' אשר גייס אותו לעזרתו בביסוס ופיתוח הדפוס השיקומי ולאחר מס' שנים בשנת תשמ"ט נתן לו ר' אשר סכום כסף בכדי לפתוח מוסד שיקום נוסף שיהיה מקום לעוד משתקמים. אף סייע לו בהחזקת המקום בתקופה הראשונה ואמר לו: כל זמן שתחזיק באמונה שהכל מהשם יתברך ואין זה מכוחך תראה ברכה והצלחה'.
בברכת הדרך הזו הקים את המפעל החשוב 'חסד ואמונה' בהסתמכו על הפסוק "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות". שלאנשים שבורים שהיום שלהם הוא בחינת לילה יהיה בית ומקום לתעסוקה ותמיכה נפשית., ובכך היה מדריכם לחזור לתפקוד וחיים נורמטיביים.
"אבא לא הסתפק בכך. הוא היה מדבר איתם ממושכות. בשבתות הוא היה מזמין אותם לסעוד על שולחנו, כשהיה צורך הוא היה מביא אותם הביתה כדי שיתקלחו ויחליפו בגדים, ואם צריך אז הוא גם ידע לרחוץ אותם בעצמו, ולהלביש אותם בבגדים שלו, או כאלו שקנה במיוחד עבורם.
"ברבות השנים התפתחה קבוצה שלמה של בחורים שחייהם היו תלויים בו. הוא היה עסוק בזה יומם ולילה, וכל בחור שהיה מסוגל לכך, אבא ניסה לסדר לו עבודה כדי שירגיש יעיל ובעל חשיבות, כדי שיהיו לו קצת דמי כיס שגם יעזרו לו וגם יגרמו לו להרגיש חשוב ובעל מעמד.
"אבל מספרם של הבחורים הלך וגדל, ומספר המעסיקים שהסכימו להעסיק אותם היה מצומצם. לא בכל עבודה הם יכלו לעבוד, ולא כל אחד ידע להעסיק אותם בצורה מכבדת שתאפשר להם להיות יעיל מצד אחד, אבל גם לשמור על הכבוד שלהם ועל המעמד שאבא התאמץ כל כך להקנות להם".
כך הוקם בית הדפוס שפועל מאז במתכונת זו כבר 30 שנה ברציפות!
"בית הדפוס מתנהל מצד אחד כעסק כלכלי לכל דבר ועניין", מדגיש הבן הרב רוזנטל. "אבא ידע שאם הוא רוצה לעזור באמת לבחורים 'שלו', הוא חייב שבית הדפוס יספק שירות מקצועי ברמה הגבוהה ביותר. הוא רכש את המכונות הטובות והמשוכללות ביותר, והעסיק אנשי מקצוע מומחים, כשהבחורים המיוחדים שלו עבדו בעבודות שאפשר היה להעניק להם מבלי שחוסר המקצועיות שלהם יפריע להפקת התוצאה הטובה".
- ואיך באמת הצליח לשמור על רווחיות של העסק?
"הוא השקיע בזה הרבה מאוד מאמץ", אומר הבן, "הוא שימש בעצמו גם כאיש התחזוקה, גם כמנהל העבודה, כשהיה צורך הוא גם היה מנקה בעצמו את בית הדפוס, מה שהיה יכול לנסוע ולהביא לבד היה מביא לבד כדי לחסוך בעלויות, וכך על ידי מאמץ אדיר שנמשך לאורך שנים, הוא בעצם חסך בכל העלויות הלא דחופות, על מנת שבית הדפוס יישאר רווחי ויוכל להמשיך להעסיק את העובדים היקרים הללו שלשמם הוא הוקם מלכתחילה".
אבל מסתבר שלתת להם מקום עבודה זה לא הכל. ר' בנימין המשיך לארח אותם בשבתות, לחלקם הביא אוכל למקום העבודה מדי יום, לפי הצורך והעניין, וחלקם היו ישנים אצלו בבית מדי לילה.
"אנחנו בבית היינו רגילים", מספר בנו הרב רוזנטל, "זה היה עניין שבשגרה. הבחורים של אבא היו חלק מהמשפחה. היינו ישנים איתם, סועדים איתם בשבתות וכל החיים שלנו התנהלו לצדם.
"כשהמספר שלהם התרבה וזה כבר היה בלתי אפשרי להחזיק את כולם בבית שלנו, הקים אבא הוסטל מיוחד עבורם. היה זה ההוסטל הראשון שהוקם בציבור החרדי! לא היה אז דבר כזה!
"אבל גם אז אבא לא עזב אותם. הוא היה מתפלל איתם כל יום שלוש תפילות, ארגן במיוחד למענם מניין, ולשם כך הביא אברכים שיהיה חזן ובעל קורא וכו'. בשבתות הוא היה הולך להוסטל, מתפלל איתם קבלת שבת ומעריב, ולאחר מכן יושב איתם לסעודת שבת, עם זמירות ומאכלים כיד המלך. רק לאחר שהיו מסיימים את הסעודה הוא היה בא הביתה ויושב אתנו לסעודת שבת נוספת".
"האמת שמבחינתו כל זה היה מאוד טבעי. הוא ראה אותם כמו הבנים שלו, והם ראו בו אבא עבורם. ולכן כל המאמץ היה מבחינתו מאוד מאוד טבעי. כמו שכל אחד שחסר לו כסף בבית מתקן בעצמו את הצריך תיקון אם הוא יכול לחסוך בהוצאה על איש תחזוקה, כמו שאתה תוותר על משלוח ותסחוב את הקניה בעצמך כדי לחסוך בכסף, כך גם אבא חסך בהוצאות ועשה על מה שרק יכול היה כדי שבית הדפוס יכסה את עצמו, והילדים שלו, אותם בחורים מיוחדים, ימשיכו לקבל את כל התנאים הנדרשים כדי שיוכלו לשמוח ולנהל חיים תקינים ככל האפשר".
"הדאגה שלו לבחורים היתה לא רק בגשמיות", "אבא ידע והכיר כל אחד מהם לעומק. הוא ידע מה יגרום לו לחייך, מה חסר לו, איפה הוא צריך עזרה והיכן הוא מחזיק עם הטיפול הנפשי שלו.
"מדהים היה לראות אותו בעבודה. קודם כל הוא היה מקפיד לעשות בעצמו את העבודה הקשה והשחורה, כדי שהבחורים לא ירגישו שהם "עובדים אצלו", אלא שהם "עובדים אתו". כשהוא היה סוחב חבילה למשל, הוא היה קורא לבחור ש'יעזור' לו. אחר כך היה מודה לו מעומק הלב, ומספר לו כמה הוא 'הציל' אותו כשהוא עזר לו לסחוב. הוא נתן להם להרגיש שהם בעצם אלו שעוזרים לו, שבלעדיהם הוא לא היה מצליח להסתדר אפילו יום אחד. הם היו בעצם שותפים שלו בניהול בית הדפוס, ויחד אתו הם ניהלו את המקום כביכול.
"הסדר היה שבבוקר, אחרי התפילה ואורחת הבוקר, עבדו מספר שעות בבית הדפוס, ולאחר מכן פנו להמשך סדרי היום כמו בישיבה. ארוחת צהרים, שעת מנוחה, סדר לימוד עם חברותות, ולאחר מכן מנחה וארוחת ערב וכו'. בסך הכל היו במסגרת הזאת קרוב למאה בחורים שחייהם היו תלויים במוסד הקדוש הזה שנקרא בית דפוס…".
ההצלחה היתה כה גדולה מבחינתם של הבחורים שהגיעו למוסד, עד שהציעו לאבא ר' בנימין שיקים עוד סניפים של ההוסטל ובית הדפוס, כדי שיוכל לתת מענה לבחורים נוספים בערים נוספות.
"הוא דחה על הסף הצעות להקים הוסטלים נוספים בטענה ש"אבא אינו מחזיק יותר ממשפחה אחת", מבחינתו זה לא היה מוסד, זאת היתה משפחה. הוא כראש המשפחה עשה כל שיכל למען הילדים שלו, אבל להקים עוד משפחה? הוא לא ראה טעם בכך. זה היה נשמע לו מוזר מאוד…".
את פעילות החסד המשיך ר' בנימין עד ימיו האחרונים, הוא לא ביקש לעצמו מנוחה ולא חיפש לעשות 'הנחות' לעצמו, ואכן זכה שמורשת החסד שלו ממשיכה הלאה ביתר שאת וביתר עוז לעזור ולסייע לשבורי הלב.
לסיום הם מספרים, שאביהם זכה לקיים את המצווה "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" כשהכניס 3 ספרי תורה בהידור רב לבתי כנסת שונים ברחבי הארץ כדי לזכות את הציבור לקרוא בספרים מהודרים. את הספר הרביעי החל לכתוב לרפואתו
"הכנסת התורה היתה אמורה להיות בערב שבועות, בשנת תשע"ו, אבל אבא אמר אז לאחד ממקורביו, שהוא מרגיש שימיו קרבים, ולכן הוא מעדיף לעכב את הכנסת ספר התורה שיהיה לעילוי נשמתו. באותה השנה בראש חודש אב הוא השיב את נשמתו הטהורה ליוצרה, ובשנה שלאחר מכן, ביארצייט הראשון שלו, הוכנס ספר התורה ברוב פאר והדר, לעילוי נשמתו".