"אלה הדברים" (דברים א, א)
וברש"י: לפי שהם דברי תוכחה הזכירם ברמז.
נוהג ידוע בעולם החינוך הוא שכשילדים מתחילים להשתולל בכיתה או אפילו בהפסקה, והעניינים מתחילים לצאת משליטה, צריך המלמד לתפוס ילד אחד ולנזוף בו באופן רציני, כדי להרתיע את כל השאר. אם המלמד ינסה לצעוק על כל הילדים יחד, דבריו ילכו לאיבוד ואף אחד לא יתייחס ברצינות, אבל אם הוא יתפוס תלמיד אחד ויעשה ממנו דוגמה, יש לו סיכוי לא רע להשתלט על הקבוצה כולה.
שאלה: האם מותר לעשות זאת מבחינה הלכתית? האם זה צודק וישר לתפוס ילד אחד שלא בהכרח התנהג בצורה גרועה יותר מבין שאר החברים, ולגעור בו בצורה כזאת שתטיל מורא בלב כל האחרים? הרי בכך המלמד עושה לו לכאורה עוול, ופוגע בו פגיעה משמעותית יותר ממה שהיה מגיע לו, רק כדי להשפיע על האחרים.
תשובה: הנושא תלוי כמובן בסיטואציה ובעניין. בוודאי שאין הצדקה לתפוס סתם ילד רנדומלי ולשפוך עליו את הכעס נגד הקבוצה כולה. בוודאי שלא ראוי לתפוס ילד אחד ולתת לו עונש בלתי חוזר באופן כדי שלא מגיע לו בשום פנים ואופן.
אבל בהחלט יש מקום ל'דוגמה' ולפעמים אין מנוס אלא לתפוס ילד אחד מכל הקבוצה, לגעור בו ואפילו להעניש אותו במידה ובמשורה, למרות שכולם עשו את אותו הדבר. אבל צריך שהמלמד יהיה בריא בדעתו שהוא עושה זאת משיקולים חינוכיים בלבד ולא מתוך כעס שגורם לטירוף הדעת חלילה, לוודא שהתועלת תהיה גדולה מהנזק, ולוודא שהמלמד לא בוחר את אותו הילד בכל פעם כדי לעשות ממנו דוגמה.
עצה טובה: אולי כדאי שלפני שהמלמד יעניש ילד אחד, יעשה גורל (ובינתיים גם ישכך מעט כעסו ויפעל ממניעים טהורים יותר) כדי לוודא שהעונש לא נופל על הילד שהמלמד הכי פחות מחבב, מסיבות שאינן אובייקטיביות.
מסופר על הגאון רבי אברהם גניחובסקי, שהנהיג באספות הצוות של ישיבת טשעבין, שאם היו צריכים לדון בהתנהגותו של בחור מסוים, היו נותנים שם קוד לאותו בחור, ורק מי שהיה צריך לדעת את שמו היה יודע. כל שאר חברי הצוות התייחסו למעשים ולהתנהגות, אמרו את דעתם לגבי האופן של הטיפול בו, אבל בלי שיידעו על מי הם מדברים. כי גם כשמדברים בגנותו של אדם לתועלת, באופנים המותרים כמובא בחפץ חיים, יש צורך לצמצם ככל האפשר את הפגיעה בשמו הטוב ואת מספר האנשים שייחשפו למעשיו והתנהגותו. ולא כאותם אלו שחושבים שאם פלוני הוא תלמיד בישיבה שלי, משמע שאני יכול לדבר עליו כאוות נפשי ואין לי שום מחויבות לדיני 'בין אדם לחברו' כלפיו, חלילה וחלילה.
מעשה ביהודי יקר, תושב בני ברק שידיו רב לו בעיסוק בהרבצת תורה ובצרכי ציבור באמונה, שמחמת רוב טרדתו בענייני הכלל, לא יצא לו לקחת את ילדיו לטיול במשך יותר משנה.
פנו הילדים לאביהם בטרוניא ואמרו: אבא, כבר יותר משנה לא לקחת אותנו לטיול. אנחנו מבינים שאבא עסוק מאוד, אבל בכל זאת, מה עם טיול לחילוץ עצמות וגיבוש משפחתי?
אמר האב לבניו ובנותיו, אכן הצדק עימכם. אני אקח אתכם לטיול, אבל עשיתי חשבון שיש לי רק שלוש שעות, לא יותר.
הילדים התאכזבו מאוד, כי הרי רק הנסיעה לצפון אורכת שלוש שעות, והיציאה מבני ברק לבדה אורכת כשעה לפעמים, כך שבשלוש שעות הם לא יספיקו אפילו לצאת מהאוטו.
אמר להם האב, אל תדאגו יקיריי, חכו ותראו שיהיה לכם טיול מעניין מאוד. בהגיעה המועד שנקבע, נכנסו כולם אל האוטו, ויצאו לטיול. האב תמרן בין עומסי התנועה של בני ברק, ובתוך זמן לא רב מצאו הילדים את עצמם ב… 'מכון מ.מ.' – מכון הרישוי שבו עושים את הטסט למכוניות בבני ברק. הילדים צפו בהשתאות בעבודה המתבצעת במכון, הם ראו איך הממונים על כך בודקים כל רכב בצורה יסודית, בוחנים את מצב השחיקה של רפידות הברקס, את כמות השמן שיש במנוע, את זיהום האוויר הנפלט מהאגזוז, את עוצמת התאורה של פנסי הרכב הקדמיים והאחוריים ועוד ועוד.
כשיצאו משם, אמר להם האב: "עכשיו היינו בשיעור מוסר".
הילדים לא כל כך הבינו והוא הסביר להם: "ראיתם איך בודקים את הרכב. לא מוותרים על כלום, בודקים אם הוא ראוי להמשיך לנסוע בכבישי ישראל, אם הרכב יתברר כלא כשיר – יורידו אותו מהכביש.
"עוד מעט מגיע חודש אלול ואחריו ראש השנה ויום הכיפורים", אמר האב, "כל אחד ואחד מהאנשים בכדור הארץ צריך לעבור במכון הטסטים של הקב"ה. שמה יבדקו את הפנסים, העיניים שלנו, כמה שמרת על העיניים, האם השתמש בהם לדברים טובים או חלילה וחס לדברים שהם פחות טובים? ומה עם הברקסים? ידעת לעצור את עצמך לפני שהגעת לכלל כעס ולכלל עבירה חלילה? ספר לנו על זיהום האוויר שנפלט ממך, אתה משרה סביבך אווירה טובה וחיובית או שבכל מקום שאתה נמצא אתה מזהם את האוויר ומשרה אווירה של חוסר יראת שמים???".
הטיול נמשך, אחרי מספר דקות נסיעה היא הגיעו למגדלי 'בסר'. יש מגדל 3 ויש מגדל 4, שניהם באותו הגובה. האב הודיע לילדיו שעכשיו הם הולכים לרדת הר גבוה. עולים במעלית לקומה האחרונה של המגדל, ויורדים ב… מדרגות. קודם לכן הוא ביקש אישור מחבר שיש לו משרד בבניין כדי שלא יהיה חשש גזל בשימוש במעלית שלא באישור של אחד השותפים שלה.
"תדמיינו שאנחנו יורדים במורד ההר", המליץ האב לילדיו, "הרי ממילא גם כשלוקחים אתכם לטיול בנחל קטלב ואתם יורדים את כל ההר, בסוף אתם מגלים שאין בכלל מים בוואדי היבש שבתחתית המסלול, גם אנחנו נרד את כל ההר בלי לראות מים בסוף…".
הילדים הבינו שטיול יותר טוב מזה לא יהיה להם בתקופה הקרובה, ולכן שיתפו פעולה בשמחה רבה.
עלתה כל המשפחה במעלית אל הקומה הגבוהה ביותר. הם הסתכלו מהחלון וראו את המגדל הסמוך, שנראה גבוה יותר. התחיל ויכוח אם הם הגיעו לקומה האחרונה במעלית אם לאו, שהרי הבנין הסמוך שאמור להיות באותו הגובה, ומהחלון הם רואים שהוא מתנשא לגובה רב יותר מזה שבו הם נמצאים. לבסוף הגיעו למסקנה שכנראה המגדל השני קצת יותר גבוה, וכנראה שהמגדלים אינם תאומים סיאמיים.
החלו לרדת במדרגות בדילוגים של שתיים שתיים ושלוש שלוש, איש כפי מעשיו וכפי יכולותיו בהתאם לגילו ומצבו הגופני… כשהגיעו למטה הסתכלו שוב, וראו ששני המגדלים באותו הגובה בדיוק. מה התברר? במגדל יש שתי קבוצות של מעליות. אחת מגיעה לקומה ה-23, והמעליות שבקבוצה השניה, מגיעות לקומה האחרונה, קומה 42.
התברר להם באיחור שהם ירדו 'רק' 23 קומות, האבא הבטיח להם שבקרוב בקרוב הוא ימצא הזדמנות נוספת לעלות איתם שוב לקומה ה-42 ולרדת משם את כל המדרגות, אבל הילדים כבר מכירים את האב לא פחות ממה שהוא מכיר אותם, וההבטחות שלו לא עשו עליהם רושם של ממש…
ואז אמר להם האבא, שבעצם היה זה שיעור מוסר נוסף. הילדים אל הצליחו להבין, מילא במכון הרישוי של כלי הרכב הם ראו איך בודקים כל מכונית והבינו שככה בודקים כל אדם, אבל לרדת במדרגות איזה שיעור מוסר יש פה?
השיב להם אביהם: עלינו במעלית, היינו בטוחים שהגענו לשפיץ. במעלית שלנו לא היו כפתורים לקומה גבוהה יותר. זה הכי גבוה שאפשר. היינו מאוד מרוצים, ירדנו את המדרגות בחדווה מתוך הבנה שהגיענו לשיא, אבל כשיצאנו מהבניין והצצנו עליו מבחוץ, גילינו שבקושי הגענו לחצי גובהו.
כך גם האדם. הוא נמצא כאן בעולם הזה, לומד, מתפלל, משתדל לקיים את המצוות ולעסוק בתורה וכו', והוא בטוח שהוא הגיע לשיא, לשפיץ של היכולות שלו. אין יותר גבוה מזה, אבל כשמגיע רגע האמת והוא יוצא מהגוף שלו, מסתכל מבחוץ… מה הוא מגלה? שהוא לא הגיע אפילו לחצי ממה שהיה יכול להגיע…
וכבר אמר רבינו הגאון מווילנא זצ"ל, שאם יהיה לאדם חלק של אחד מכמה אלפים, מהבושה שחווה הנשמה כשהיא יוצאת מהגוף ומגלה כמה רחוקה היא מהמימוש של הפוטנציאל שלה, לא יוכל האדם לשאת את הבושה הזאת. תראו איזה בניין גבוה, תראו כמה גבוה יכולנו לטפס, ואנחנו הגענו רק לחצי הגובה….
וזה רבותי, זה נקרא ללמד את הילדים מוסר בדרך שתתקבל אצלם, תוך כדי טיול, תוך כדי פעילות חווייתית, להכניס מסרים של תוכחה ומוסר, זאת הדרך הטובה ביותר להשפיע על הילדים ולחנך אותם לתורה וליראת שמים.
ואם בענייני חינוך והדרכת הילדים עסקינן, ומאחר ואנו עדיין נתונים תחת רושם הסתלקותו של מרן רבינו ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין זצ"ל, אציין כאן מה שהתפרסם בעבר בשם מרן ראש הישיבה שאמר בכנס מחנכים, אותו ניהל המחנך המפורסם הרב משה בלוי שליט"א.
אמר מרן ראש הישיבה: "צריך להיזהר מאוד שלא לתת לילד כל מה שהוא רוצה. אם יתנו לו כל מה שהוא רוצה יחשיב את עצמו יותר מן ההורים ויזלזל בהם ויעשה כל מה שלבו חפץ, יש הכרח שהילד תהיה לו התבטלות בפני ההורים, וזה תלוי בחכמת ההורים שלמרות האהבה שהוא מקבל מהם, ידע גם שהוא חייב לכבד אותם". לאחר מכן הוסיף משפט נוסף חשוב מאין כמוהו: "יש בזה עוד תועלת שמכיוון שהוא חי בלי פריקת עול זה גם מוסיף שלא תהיה לו פריקת עול תורה ויראת שמים. זוהי הדרך לחנך, עם כל האהבה צריך הילד לדעת באופן ברור שיש משהו מעליו".
אבי מורי הגאון רבי ישראל יוטקובסקי זצ"ל, היה אומר לי: "זכור בני, אם מזמינים אותך לדרוש בחיפה האדומה, ואתה בטוח שבדרשה אחת תצליח להחזיר את כל החיפאים בתשובה ולהפוך את העיר כולה לעיר שכולה חכמים וסופרים השומרים את כל מצוות התורה…
"ככל אשר ציווה ה' אותו אליהם" דברים א, ג
היה פעם דרשן שהיה נוהג לספר בדרשותיו סיפורים על גדולי ישראל וכן לומר ווארטים שנאמרו על ידי גדולי ישראל. הוא היה מקובל בכל העדות והחוגים, פעם דיבר בקהילה ליטאית ובפעם בקהילה חסידית, פעם בבית כנסת ספרדי ופעם בבית כנסת תימני, כולם אהבו אותו וכולם התחברו לדרשותיו.
היה יהודי אחד שיצא לו פעם לשמוע את הדרשה של הרב בבית כנסת ספרדי, ולאחר מכן שמע את אותה הדרשה מפיו גם בבית כנסת חסידי, ובבית כנסת ליטאי. או אז התברר לו שאותו הסיפור שבבית הכנסת הספרדי סופר על הרב הספרדי הידוע שינה צורה ובבית הכנסת החסידי אירע עם האדמו"ר הידוע, ואילו בבית הכנסת הליטאי הסיפור הזה אירע בכלל עם גדול בעלי המוסר.
ניגש היהודי את הרב ושאל אותו, ילמדנו רבינו. הסיפור הזה הוא סיפור חסידי או סיפור ליטאי, ספרדי או אשכנזי???
נענה הדרשן ואמר, וכי מאי נפקא מינא? אני מספר את הסיפור לכל אחד באופן שיתקבל על דעתו. מה לעשות שאלו אוהבים לשמוע סיפורים על הגדולים שלהם ואלו אוהבים לשמוע על הגדולים שלהם, וכי בגלל שהסיפור אירע עם מישהו שמגיע מעדה אחרת, נמנע מבני העדה הזאת לקבל את המוסר ההשכל הטמון בו???
שאלה: האם מותר לשנות מן האמת כדי הדברים יתקבלו על לב השומעים, או שיש בכך איסור?
תשובה: הדבר מותר לכאורה, כפי שמובא בהדיא בגמרא במסכת עירובין דף נא ע"א: "דלא תנא ליה בשם רבי יוסי אלא סתמא תניא ליה לעיל, ומשום הכא אמרה בשם רבי יוסי כי היכי דלקבלה מיניה".
ראינו במפורש שאפשר לומר דבר הלכה בשמו של מישהו אחר כדי שיקבלו ממנו את הדבר.
כמו כן אומרת הגמרא במסכת פסחים דף קיב ע"א "אם בקשת ליחנק היתלה באילן גדול", ומבאר רש"י במקום: אם בקשת ליחנק – לומר דבר שיהיה נשמע לבריות ויקבלו ממך, היתלה באילן גדול – אמור בשם אדם גדול.
עם זאת, רבים מגדולי ישראל נזהרו מאוד שלא לשנות מדבריהם, גם לא באופן כזה שחשבו שהדבר יסיע לשומעים לקבל את דבריהם, ובוודאי שיש מקום להדר בעניין זה שלא לשנות מן האמת בשום אופן.
זכורני בתחילת דרכי כמרצה, בכל פעם לפני שנסעתי למסור הרצאה לציבור של יהודים רחוקים משמירת תורה ומצוות, היתה אמי שתחי' משננת באוזני את מה שהיה רגיל בפיו של רבי יוסף אברהם וולף, מייסד ומנהל סמינר וולף המפורסם, שהיה נוהג לומר שיש אנשים שטועים וחושבים שמותר לשנות מן האמת כדי להחזיר אנשים בתשובה, אבל האמת היא שדווקא מי שלא משנה מהאמת, יצליח יותר להחזיר אנשים בתשובה.
והוסיף על כך אבי מורי הגאון רבי ישראל יוטקובסקי זצ"ל, בעל 'מחיר כסף', שהיה אומר לי: "זכור בני, אם מזמינים אותך לדרוש בחיפה האדומה, ואתה בטוח שבדרשה אחת תצליח להחזיר את כל החיפאים בתשובה ולהפוך את העיר כולה לעיר שכולה חכמים וסופרים השומרים את כל מצוות התורה, אבל כדי להגיע לשם תצטרך לגנוב שקל אחד בודד למימון הנסיעה – אין זה רצון הבורא יתברך שתיסע לשם. רצון הבורא הוא שתימנע מלגנוב את אותו שקל, גם אם על ידי כך אתה מפסיד את כל חיפה!".
ואז הוסיף אבי והסביר לי למה הוא מתכוון כשהוא אומר 'לגנוב שקל אחד', הרי ברור שלא אגנוב כסף, ולא עלתה כזאת על דעתו… אלא ההסבר הוא שאלווה חלילה וחס שקל אחד למשך שבוע, מבלי להיות בטוח שאני אוכל להחזיר אותו ושאני אזכור להשיב אותו לבעליו. אין זה רצון הבורא שאכשל בגזל או שאשקע בחובות שלא יהיה לי מהיכן להחזיר אותם! גם אם בכך אפסיד את כל חיפה.
ואכן, ב"ה זכיתי להיצמד להוראות אלו של אבי זצ"ל ואמי תבלחט"א, ומשתדל מאוד להימנע מחובות בפעילויות השונות שלי, ובכל פעולותי אומנם אין עודפים תקציביים, אבל גם לא חובות כספיים. כי להיכנס לחובות שלא אוכל להחזיר חלילה – אין זה רצון ה'…".
ומכאן עצה ששוויה זהב לכל העוסקים בצרכי ציבור באמונה: עסקן שנקלע לחובות ובא לבקש את עזרת הציבור שיסייע לו לכסות אותם, יצטרך להתאמץ מאוד, והסיכויים שלו להצליח נמוכים מאוד.
הרבה הרבה יותר קל לגייס את התרומות הנדרשות לפני שאתם יוצאים לדרך עם פרויקט חדש, ואפילו לגייס שותפים שילוו אתכם בפרויקט לאורך זמן, כי אנשים אוהבים לתרום מכספם למען פעילות עתידית, ופחות ממהרים לתרום לכיסוי חובות שנוצרו כתוצאה מפעילות ישנה.
"כל התשובות שנכתבו במדור זה נועדו לחידודי, ואין לראות בהן הוראה למעשה בשום אופן".