"טרחכם ומשאכם וריבכם" (א', י"ב)
"אז מק'ען זיין פריילאך, פאר וואס ד'ארף מען זיין פארקערט?"
[אם יכולים להיות בשמחה, מדוע זה צריכים להיות ההיפך?] – היתה זו שאלתו התמידית של ר' זלמן, שאלה שאין עליה תשובה כלל…
מקור השראה של שמחה היה האיש ר' זלמן, שופע היה שמחה ואושר בכל רגע, ועצבות כלשהיא מעולם לא עברה את מפתנו. כסדר היה מתהלך בין הבריות כשצהלתו מאירה את פניו, ודי היה בהבטה בעלמא בפניו הקורנות של ר' זלמן, כדי להתמלא בשמחה.
כשהיה ר' זלמן פוגש ביהודים אשר פנים נפולות להם, היה פונה אליהם ושואלם:
"הגידו נא לי – האם הפסדתם משהו מהריבונו של עולם?… אני לא הפסדתי ממנו אף פעם!", היה מפטיר בבת שחוק, וכמו זריקת עידוד הייתה מוחדרת בנפש כל השומעים.
ככה יעשה ר' זלמן כל הימים. בכל מצב בחיים, מוצא הוא רק את הטובה הגנוזה בו, ושואב הוא משם שוב רק מלוא חופניים חיזוק ושמחה.
עם מילים אלו, בצירוף חיוכו הרחב היה מפזר כל עצב, וממיסו לאין. "לייבעדיק און לוסטיג", הייתה מילתו על לשונו תמיד.
כאשר היו כאלו אשר ניסו להצטדק לפניו על מיעוט שמחתם, מחמת מצבם הרוחני הירוד, מיאן ר' זלמן לכך, ודחה את דבריהם בתוקף.
"ומה בכך?", תמה. "גם אצלי מבקר הוא ה'בעל דבר' ואומר לי: 'זלמן, מה יהיה איתך? הרי אתה כך וכך, ומה יהיה אם כן התכלית ממך?'… כך מנסה הוא תמיד לשבור את רוחי.
"ומה אני עונה לו לאותו 'בעל דבר'?
"'אמת ויציב! אכן אני כך וכך, ובבקשה עשה בי כטוב בעינייך על כל מעללי הרעים… אבל אם את השמחה חפץ הנך לקחת ממני? לא ולא! עד פה כי תבוא! על זאת לא אשמע לך לעולם!'…".
ובדבריו המתוקים מדבש, היה ר' זלמן מטעים ואומר:
שאלוהו תלמידיו לרבי הקדוש רבי זושא מאניפולי זי"ע:
- "מדוע זה מרבה הרבי לרקוד כל כך?"
ענה להם הרבי ר' זושא:
- "משום שאינני ראוי שהארץ תחזיק אותי! ולכן אני רוקד כאן וקופץ לשם, קופץ משם ובא לכאן, ואיני נשאר לעמוד על מקומי"…
"הרי לנו" – הוכיח ר' זלמן – "שככל שהאדם חש יותר בשפלות עצמו, הרי שיותר יש לו סיבה לרקוד…
"וכל שכן אנחנו, שאין לנו באמת כלום, כמה צריכים אנו הרבה לרקוד ולהתרומם אל השי"ת, לבטא כי איננו ראויים להלך על הארץ, ואין לנו כלום מבלעדיו ית'…"
עיתים יאמר ר' זלמן:
"אם אין לי באמתחתי מאומה, כלום גם 'שמחה' לא תהיה לי?!…"
ודבריו היה מתבל בסיפור נפלא אודות חיילי הצאר ניקולאי, סיפור אשר שמע מרבו, הרה"ק רבי אברהם אלימלך מקארלין זי"ע:
פעם אחת עמד הצאר ניקולאי לבקר באחד ממחנות הצבא שלו. החיילים הרבים ניצבו הכן במסדר כבוד קפדני, וחיכו בדומיה לבואו של הצאר המהולל. שעות ארוכות המתינו החיילים מתחת לשמש הקופחת על ראשיהם, ופלגי זיעה ניגרו מגופם.
בסמוך למקום המסדר זרמו מימיו של נהר גדול, והשכשוך במימיו הקרים, היתה באותה שעה משאת נפשם של כל החיילים… אך מי הוא זה אשר יסתכן בנפשו להיכנס אל הנהר, כשהצאר הגדול עומד להופיע בכל רגע?
אולם חייל אחד היה, אשר כשל כוחו מלסבול את החום הנורא. הלה חמק בשקט מן השורה, פשט בגדיו בזריזות, וקפץ לתוך הנהר הקר לקרר עצמו מהחום הלוהט. אך מה ביש היה מזלו, כאשר באותו רגע בדיוק נשמעו תרועות שיירת הקיסר, הבאה וקרבה במהירות הבזק…
משהבחין החייל בדבר, לא נותרה בידו שהות להתלבש, וכך, כשרק כותנתו לעורו, זינק מהנהר והתייצב עד מהרה במקומו בשורה…
ברוב חשיבות החל הצאר לסקור את המסדר המופתי של חייליו הנאמנים, והנה צדו עיניו את המראה הנבזה והמביש של החייל הלזה. כהרף עין הבין הצאר מה בדיוק אירע עם החייל הלזה, אולם תמיהתו גברה – מדוע ראה החייל להתייצב חזרה בשורה, בצורה כה נבזית?!
תיכף ומיד שלח הצאר לקרוא את החייל אליו, ודרש הסבר למעשהו התמוה.
קד החייל קידה למלכו וכשדמעתו על לחיו אמר: "מלכי היקר לי מאד! הן עוולה אחת כבר עשיתי – בכך שפניתי להתקרר בנהר, ובושתי ונכלמתי על כך מאד, אך, האם משום כן אעשה עוולה נוספת, ולא אחלוק למלכי את הכבוד הראוי לו?! – די לי במה שעשיתי כבר, לכל הפחות מעתה אעשה לכבודו כל מה שביכולתי!"…
"כן גם אנחנו", סיים ר' זלמן. "גם אם אנו שרויים בשפל המדרגה בעבודת ה' יתברך, מעשינו מקולקלים ביותר, אבל הטענה היא טענה – – וכי משום כך לא ניתן למלכינו את הכבוד המועט שעדיין בכוחנו לתת לו?!"
– "לאמיר כאטש זיין בשמחה!"… [- לכל הפחות, הבה נהיה בשמחה!]
* * *
כשהיה ר' זלמן פוגש ביהודים, אשר ללימודם ולתפילתם נלוותה תנועה של עצבות ומרה שחורה, היה פותח בפניהם את ה'שולחן ערוך' (אורח חיים סימן א'), ומראה להם את פסק המחבר:
"ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש",
והנה מוסיף ה'מגן אברהם' מיד: "אבל התורה והתפילה יהיו בשמחה!".
כלומר, גם העצב הגדול והאמיתי ביותר, עדיין אינו מצדיק להכניס פירור אחד ממנו לתוך התורה והתפילה.
אנשים רבים אשר נכנסו אצלו לבקש עצה ותושיה בדרכי העבודה, היו זוכים קודם כל להקדמה קצרה:
"ראשית כל, נאר שמחה! נאר שמחה!"
ורק משהובטח כי ריח של מרה שחורה כבר אין כאן, או אז היה פונה להתמקד בענין המבוקש.
היה ר' זלמן מפזם בנעימה שובת לב: "וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו", כשהוא מטעים ומדגיש – 'לעולם ירננו, לעולם ירננו'. כלומר – לעולם יש להיות בשמחה, בכל עת ובכל מצב!
המשפיע, הגה"צ רבי צבי מאיר זילברברג שליט"א, אשר התאבק רבות בעפר רגליו של ר' זלמן, סיפר את אשר ר' זלמן אמר לו פעם תחת אחד השיחים:
"כשהיינו אברכים קבלנו על עצמינו, שהשמחה שלנו תהיה כל כך גדולה, עד שהקרקע מתחתינו גם כן תרקוד!"…
כאלו היו משימותיו ויעדיו אשר הציב לעצמו, ובעבודה עקבית ונחושה חתר להגיע אליהם, כי אמונה תמימה ופשוטה היתה לו בכל דברי הצדיקים הקדושים, אשר הציבו את השמחה כיסוד מרכזי בחייו של כל איש ישראל.
ישמח ישראל בעושיו
יסודות נאמנים ביסס לו ר' זלמן בעולמו, אשר עליהם השתית את אשרו הנצחי. ליבו היה תמיד מלא וגדוש ברגשות עזים של אהבת הבורא, אשר אותה השריש בקרבו בעבודת חיים בלתי פוסקת.
ר' זלמן רואה בעיני שכלו כבמוחש את השגחת השי"ת על כל צעד ושעל, את טובותיו וחסדיו אשר מלווים אותו ללא הפסק, ופיו אינו פוסק מלהלל ולהודות לו ית' עליהם.
לעומת זאת, מתבונן הוא תמיד באפסיותו של בן אנוש, ומכיר בדלות כוחותיו של האדם, מה הוא ומה חייו, וכשניגודים קיצוניים אלו עומדים וניצבים לנגד עיניו, כלום יוכל שלא להיות בשמחה?!
רגיל היה ר' זלמן לחזור בשמו של האדמו"ר הזקן ה'בית אהרן' מקארלין זי"ע, על מה שאומרים בכל יום בתפילת שחרית: "אבל אנחנו… – עדת יעקב בנך בכורך, שמאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת את שמו ישראל וישורון":
משל לאב שהיו לו עשרה בנים. כולם אהובים וברורים, מוצלחים ומוכתרים במעלות טובות ויקרות. שמחתו של אב זה – הלא אי אפשר לשער כלל, ובוודאי לבו מוצף תמיד ברגשי אושר, שמחה והודיה להשי"ת על כל הטוב אשר גמלו.
לעומת זאת ישנו אב אשר חננו הקב"ה רק בבן אחד, אחר ציפייה של שנים רבות וארוכות. גם בן יקיר זה עשה חיל ונתעלה למדרגות רמות, לשמחת לבו של אביו, אולם בוודאי אין שמחתו של אב זה מגיעה כלל לשמחתו של האב אשר רווה נחת מעשרה בניו הטובים והמוצלחים. אמנם מאידך גיסא, אהבתו של האב לבנו יחידו זה, גדולה היא עשרת מונים מאשר אהבת האב לעשרת בניו, אהבה זו אי אפשר לתארה כלל.
והנה, הקב"ה שמח בכל אחד ואחד מבני ישראל ואוהב כל אחד ואחד מהם, הן כמו אהבתו העצומה של האב לבנו יחידו, והן כשמחת לבו הגדולה של האב שזכה בעשרה בנים. וזהו שאנו אומרים בתפילה בכל יום:
"שמאהבתך שאהבת אותו" – היינו כאהבת האב לבנו יחידו. "ומשמחתך ששמחת בו" – כשמחת האב בעשרת בניו. כדבר הזה הקב"ה אוהב ושמח בכל אחד מישראל, ולכך קורא אותם 'ישראל' בלשון יחיד ו'ישורון' לשון רבים.
**
פעמים שהיה ר' זלמן מתלהב ברוחו ואומרו:
"אדם שנולד לו בן יחיד אחר שעברו שנים רבות מנישואיו, הלא אין שייך לתאר כלל את אהבתו העצומה של אב זה לבנו יחידו מחמל נפשו, אשר ציפה לו שנים כה רבות!
"ועתה, שערו בנפשיכם – הלא הקב"ה אוהב כל אחד ואחד מעמו ישראל באהבה שאין לה שיעור וגבול. כל אחד נחשב אצל הקב"ה כבן יחיד, שנולד אחרי כמה אלפי שנים מבריאת העולם!
"הרי בוודאי שהקב"ה שוקד תמיד על שלומו וטובתו של בנו יחידו בכל רגע ורגע, ואיך זה יעלה האדם על קצה דעתו, שיעשה עמו ה' דבר אחד שלא לטובתו ח"ו?!"
עיתים רגשותיו של ר' זלמן באהבת בוראו היו גואים בקרבו, עד שהיה מתבטא:
"אם לא שאנו עומדים כאן ברחובה של עיר, הייתי יוצא עתה בריקוד של שמחה לכבוד הקב"ה!".
וכן תלמידיו ושומעי לקחו שעקבו אחר הנהגותיו סיפרו, כי לא אחת ראוהו לר' זלמן לבדו בחדרו, כשהוא מרקד ומזמר ומודה לד' בשמחה עילאית.
(מתוך הספר 'ר' זלמן')