אנחנו פותחים השבוע את חומש דברים, 'משנה תורה', שבו יש חזרה על התורה כולה, והיא נפתחת בתוכחה של משה רבינו, עם אזכורים למה שהם עברו במדבר, והאופן בו התייחסו לנסיונות ולאירועים שקרו להם. דומני שיש כאן יסוד גדול, שקשור לנושא של לימוד התורה והחזרה על התורה, והוא נוגע באופן ישיר גם לסוגיית חורבן בית המקדש שבה עוסק כלל ישראל בימים אלו, שרוי באבלו על העדר המקדש וביטול הקרבנות.
לפני עשרות שנים, התנהל ויכוח חריף מאוד בין גדולי ישראל, סביב תנועת פ'. היו מגדולי ישראל שצידדו בה והיו שהתנגדו בחריפות רבה מאוד, עד כדי כך ששני גדולי הדור מרן הסטייפלער זצ"ל ומרן הרב שך זצ"ל, הגדירו את ההצבעה לתנועה זו כמעט כמו 'ייהרג ואל יעבור'.
באותה עת היה יהודי יקר, הרב בלוך זצ"ל, שכבר סיפרנו עליו ועל ההתבטלות שלו בפני גדולי ישראל. הוא היה דבוק מאוד ברב שך, ולפני הבחירות הגיע לשחר את פניו ובפיו שאלה.
זה היה ברור לו שהוא יצביע כפי שהורה מרן הרב שך, אבל הוא חשש מהתגובה שיספוג מצד חבריו ושכניו, שכן כל המושבים באזורו הוקמו על ידי התנועה הנ"ל, והיא היתה התנועה שדאגה להם ושירתה את האינטרסים שלהם בכנסת ובמשרדי הממשלה. "כשיספרו את הקולות ויראו שכולם הצביעו לתנועה זו, ורק אני הצבעתי אחרת", אמר הרב בלוך, "יבינו מיד שזה אני, ויהיה כעס גדול עלי איך עשיתי דבר כזה… מה אוכל לענות להם?".
מרן הרב שך הסתכל על הרב בלוך בפליאה: "ומי אמר לך להצביע ג'? למה שלא תצביע כמו כל היתר???".
הרב בלוך לא הבין: "מה זאת אומרת, הרי הרב כתב מכתב מפורש, כמה חמור העניין הזה של הצבעה לתנועה זו, ואני האחרון שאסור מהוראתו של הרב!".
ענה לו הרב שך בפשטות: "אני כתבתי את מה שהייתי צריך לכתוב, ואתה תצביע למי שאתה צריך להצביע. לך יש דין אחר בעניין הזה, אתה גר במושב שלהם, הם אלו שדואגים לך, ודאגו לך ולכל השכנים שלך עד כה. אין שום שאלה שאתה חייב להצביע להם מצד הכרת הטוב, המכתב שלי פונה למי שאינם חבים להם הכרת הטוב, הוא לא בא חלילה וחלילה להפקיע אותך מהחוב הקדוש להכיר טובה, למי שסייע לך והיטיב עמך!".
אם נתבונן בעניין נגלה, שיש פה יסוד מאוד מאוד חשוב: הרי הרב שך לא כתב סתם מכתבים. אם הוא כתב בחריפות רבה נגד ההצבעה לתנועה זו, משמע שהוא באמת הבין שיש בזה פגיעה גדולה בעולם התורה אם יצביעו להם, ובכל זאת, באותה חריפות שהורה לכל השאר שלא להצביע להם, פסק לרב בלוך שעליו להצביע להם, וחלילה לא לסטות ממידה זו של הכרת הטוב.
**
השבוע היה יומא דהילולא של מרן פוסק הדור, רבינו הגרי"ש אלישיב זצ"ל. זכיתי לקשרי ידידות עם אחד ממקורביו הגדולים, איש החסד והעסקן הרפואי הנודע, רבי זלמן לייב זילבר ממונסי שבמדינת ניו יורק, ארה"ב.
כידוע, מרן הרב אלישיב היה במצב רפואי מורכב מאוד, וההערכות היו שנותרו לו ימים או שבועות לכל היותר עלי אדמות. ר' זלמן לייב הביא אז את הרופא המומחה הגדול ביותר בארה"ב בתחום כלי דם, שהגיע לארץ, בדק את מרן הרב אלישיב, וקבע שהוא יכול לנתח את מרן ולהציל את חייו.
הרופא האמריקאי העריך את סיכויי ההצלחה של הניתוח שלו ב-75 אחוזים, ואילו הרופאים הישראליים שטיפלו במרן והכירו את התיק הרפואי שלו, אמרו שיש אולי סיכוי של עשרה אחוזים שהניתוח יצליח. הם הוסיפו שלדעתם יש סיכוי של 90 אחוזים, שברגע שמרדימים את הרב לצורך הניתוח, הוא יותר לא יפקח את עיניו, חלילה.
שמע הרב אלישיב את הצדדים, ברור שבלי ניתוח זה עניין של שבועות, עם ניתוח הוא יוכל לחיות עוד שנים, אבל רוב הסיכויים שהניתוח לא יצליח, כי כך אומרים הרופאים שמכירים אותו, ואם כן התשובה מאוד פשוטה. לא עושים ניתוח! זאת הלכה מאוד ברורה, אין פה מקום לרגשות או ללבטים. הולכים אחר הרוב, ואם לדעת רוב הרופאים רוב הסיכויים הם שהניתוח יעשה גרוע יותר, אין עוד מקום ללבטים.
בני משפחתו של מרן נחרדו, חתנו מרן הגאון רבי יצחק זילבשטיין הגיע והקים קול זעקה: "ה'כתר תורה' של כלל ישראל נמצא בסכנת חיים מיידית", זעק הרב זילברשטין בפני חמיו, "אפשר להציל את השווער, והשווער מחליט שלא לעשות את הניתוח? הייתכן? הרי כל כלל ישראל תולה ציפיות שיהיה ניתוח, והרב יחזור לאיתנו…".
הרב אלישיב הרים אליו זוג עיניים מלאות תמיהה: "אני לא מבין", אמר, "הרי אני עצמי כבר פסקתי את ההלכה הזאת כבר מאות פעמים. כשרוב הסיכויים הם שזה לא יצליח, לא עושים את הניתוח. מה אתה אומר? שאולי אני אמות? נו… אם צריך למות, מתים! זאת ההלכה!".
הרב זילבר סיפר לי, שכשמרן אמר את הדברים הללו, זה היה נראה כאילו שהוא מדבר פה על קוץ הנמצא בקורקבן, או מחט שנקבה בבית הכוסות, ולא יודעים אם זה היה נקב מפולש או לא. דיון הלכתי גרידא, בלי שום רגש ובלי שום שמץ של נגיעה אישית. עושים מה שצריך לעשות!
אבל אז התערב בנושא מרן הגראי"ל שטיינמן, הוא שלח למרן הגרי"ש אלישיב מכתב ארוך ומנומק, שבו הוא פירט כמה וכמה טעמים מדוע יש לעשות את הניתוח ולסמוך על המומחה האמריקאי, שמומחיותו עולה על כל הרופאים הישראלים שהיו מעורבים במקרה, ואכן מרן הגרי"ש אלישיב קיבל את דעתו של הרב שטיינמן, ונהג כהוראתו.
עם ישראל כולו הרעיש שערי שמים. כולנו זוכרים את התפילות הנרגשות, את הלחשושים שהיו בקרנות הרחוב ובייכרתי היכלי התורה, עדכונים שוטפים אודות מצבו של מרן, מכינים אותו לניתוח, הכניסו אותו לחדר הניתוחים, תפילות, קולות זעקה, אימה וחרדה. כולם כבר ידעו שיש היערכות לקראת הלוויה גדולה, שכנראה תצא לדרך בשעות הקרובות, אם הניתוח ייכשל חלילה…
הכניסו את מרן לחדר הניתוחים, ולפני שהרדימו אותו הוא ביקש לשוחח עם הרופא האמריקאי, באמצעות מתורגמן כמובן. היו שני דברים שהיה לו נורא נורא חשוב לומר לאותו רופא: קודם כל הוא חיזק את ידיו: "אתם קרבים היום למלחמה על חיי", אמר לרופא, "אני לא יודע כיצד ייפול דבר, אם לטובה או חלילה ההיפך, אבל אם חלילה זה לא יצליח, אל תרגיש תחושות אשמה. אתה עושה את המיטב כפי יכולתך, ולפי שיקול הדעת המקצועי שלך, את ההחלטה מה תהיה התוצאה – מחליט הקב"ה, לא אף אחד אחר!".
הדבר השני שביקש מרן לומר, היה להודות לרופא, הוא טרח ובא במיוחד מארה"ב, אומנם שילמו לו על כך, אבל עדיין מדובר בטרחה מרובה, שטרח ובא ואף שהה בארץ מספר ימים הרחק מביתו, כדי לייעץ ולהמליץ ולנתח. "אני לא יודע אם אקום מהניתוח לכן אני אומר תודה כבר עכשיו!", הסביר מרן זצ"ל.
כל עם ישראל היה שקוע בתפילות נרגשות לרפואתו של מרן, אימה וחרדה אחזה בכל הציבור החרדי כולו, בכל כלי התקשורת בארץ, חרדיים ושאינם חרדיים דיווחו על מצבו הרפואי, והוא, במה הוא היה עסוק? בהכרת הטוב, בדאגה לרופא הגוי שבא לטפל בו, שלא ירגיש תחושות אשמה, כי הרי הוא התכוון לטובה ועשה כמיטב יכולתו!
**
ולא זו בלבד. בהזדמנות אחרת שמעתי מרבי זלמן לייב זילבר, מעשה נוסף שממש בדידו הווא עובדא, וממנו נראית דרגה חדשה ובלתי נתפסת של הכרת הטוב, אצל מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
אחרי אותו ניתוח שהסתיים בהצלחה גדולה ב"ה, חי מרן זצ"ל כעשר שנים נוספות. במשך אותן עשר שנים הוא היה מלא הכרת הטוב לרבי זלמן לייב, שהיה שליח טוב להביא את הרופא שהציל את חייו, ולכן זכה רבי זלמן לייב לקרבה יתירה ומיוחדת אצל מרן הגרי"ש, יותר מכל אחד אחר.
באחת הפעמים הוא בא למרן הגרי"ש, וביקש שיברך אותו. הרב אלישיב אמר לו: "נו, כבר בירכתי אותך עשרות פעמים, אבל אני מוכן לברך אותך פעם נוספת". נענה רבי זלמן לייב ואמר: "אבל אני רוצה שהרב ישים את ידיו על ראשי כשהוא מברך אותי".
מרן הגרי"ש סירב: "אתה יודע שאני נמנע מכך", אמר, "מימי לא הנחתי את ידי על אדם ובירכתי אותו!".
הסיבה שמרן היה נמנע מכך היא, משום שהוא חשש לשיטת הגר"א הסובר שברכה עם הנחת ידיים מותרת רק לכהנים, כי ברכה כזאת היא כמו נשיאת כפיים, ונאמר "כה תברכו את בני ישראל" – לכהנים בלבד.
ר' זלמן לא ויתר: "הרב מרשה לי לשאול שאלה?", ביקש רשות והרב אלישיב ענה לו בחביבות: "הרי כבר אמרתי לך כמה פעמים, שאתה יכול לשאול אותי כל מה שלבך חפץ".
"הייתי פה בעבר אצל הרב עם הבן שלי, וביקשתי שהרב יברך אותו, ואז הרב שם את היד על ראשו ובירך אותו, ועכשיו הרב אומר שהוא לא מברך אף אחד בהנחת היד, במה השתנה בני ממני ומכל שאר האנשים, למה אצלו הרב כן עשה זאת, אפילו בלי שביקשתי???".
הרב אלישיב חייך ו'הודה', "אכן", אמר, "זאת היתה הפעם היחידה בחיי, שבירכתי אדם בהנחת היד על ראשו, והסיבה שעשיתי זאת היא, בגלל שבאותו מעמד שמתי לב שאמו של הילד, רעייתך, עומדת בפתח וצופה בי כשאני מברך אותו.
"והרי כשמתקשרים אליך הביתה בשעה 2:00 בלילה, כדי לבקש ממך עזרה בתיק הרפואי שלי, אתה לא מתעורר מהצלצול של הטלפון", אמר הרב אלישיב, "זאת היא שמתעוררת והיא זאת שמעירה אותך, כל כך הרבה פעמים היא עשתה לי טובה, ולא היתה לי הזדמנות להודות לה על כך, ולהשיב לה טובה תחת טובה. לכן חרגתי ממנהגי הקבוע, ובמיוחד לכבודה הנחתי את היד על ראש בנך, כי ידעתי שזה ישמח אותה, ועל ידי כך אוכל להשיב לה כגמולה הטוב שגמלה עמי".
מדהים!!! למרן הרב אלישיב היה הידור הלכתי, חומרה! הוא חשש לדעת הגר"א!!! היו לו 1,200 צאצאים כשנפטר, ואפילו אחד מהם לא זכה שהרב יניח את ידיו על ראשו ויברך אותו, אבל כשעמדה בפתח אשה, שהעירו אותה כמה פעמים באמצע הלילה למענו, והיא קמה בשמחה ועשתה מה שבכוחה לעשות כדי לעזור לו, רגש הכרת הטוב שלו התגבר על ההידור ההלכתי שנהג בעצמו. הכרת הטוב זה הבסיס! על זה הוא לא מוותר, בשום פנים ואופן! אומנם הוא הניח רק יד אחת, ובכוונה הניח את יד שמאל ולא את יד ימין בגלל חשבונות הלכתיים שכך הוא מצמצם את הסיכון שהוא עובר חלילה על דעת הגר"א בעניין, אבל על הכרת הטוב הוא לא ויתר…
**
ומכאן נחזור לפרשתנו: אם נשים לב לתוכחות שאומר משה רבינו לבני ישראל, הן כולן נוגעות לנושא זה של הכרת הטוב. הקב"ה הוציאם ממצרים, והם בכו "המבלי אין קברים", נתן להם את המן והם אמרו "הלחם הקלוקל", קרע להם את הים, והם התלוננו שמצרים נוסע אחריהם, נתן להם ריבוי זהב והם עשו ממנו עגל מסכה…
משה רבינו אמר להם: אחי ורעי, אנחנו עומדים לחזור על התורה, ללמוד את כל מצוות התורה, אבל לפני שמתחילים ללמוד תורה, צריך קודם כל הכרת הטוב. איפה הכרת הטוב שלכם? איפה היא???
ה'חובת הלבבות' כותב בשער 'עבודת האלוקים', שהכרת הטוב היא הבסיס לעבודת הבורא, ואי אפשר לעבוד את הבורא בשום אופן אם אין הכרת הטוב. לפני שמתחילים לחזור על התורה, קודם כל צריכים לחזק את הכרת הטוב, להעצים את התחושה הזאת בלב שלנו, לפתח ולטפח את המידה החשובה הזאת, כי בלעדיה אי אפשר לבוא לשום מדרגה של עבודת ה'.
וזה מביא אותנו לפסוק נוסף בפרשתנו: "אוכל תשברו מאתם בכסף ואכלתם וגם מים תכרו מאתם בכסף ושתיתם". למה כל כך חשוב לשלם על האוכל ועל המים? למה לא לקבל בחינם? התורה בעצמה אומרת את התשובה: "כי ה' אלוקיך ברכך בכל מעשה ידך, ידע לכתך את המדבר הגדל הזה זה ארבעים שנה, ה' אלוקיך עמך לא חסרת דבר".
מסביר רש"י הקדוש: "לפיכך לא תכפרו את טובתו להראות כאלו אתם עניים, אלא הראו עצמכם עשירים".
אומר רבי משה חברוני: טבע האדם להראות את עצמו כמסכן. אנשים אוהבים להתלונן: אין לי כסף, כואב לי הרגל, אני לא מרגיש טוב, אתמול היה לי יום לא מוצלח. אנשים מתלוננים. זה היפך מה שהתורה מצווה אותנו, צריכים להראות הכרת הטוב, אסור להתלונן. אם יש לך כסף – תשמח ואל תבקש מאחרים שיתנו לך בחינם, הקב"ה נתן לך, תודה לו ואל תכפור בטובתו. יש לך גוף בריא ומתפקד, אל תתלונן כל הזמן שכואב לך ושאתה מרגיש חלש וכו'. לשמוח! להראות שאנחנו שמחים בטובתו של מקום. הכרת הטוב! בלי זה אי אפשר להיות עובד ה'!