שח הגאון רבי יהודה עדס שליט"א, ראש ישיבת קול יעקב, את אשר חווה עם מורו ורבו רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל:
במוסד פלוני נתגלעה מחלוקת קשה, סכסוך שהביאם לבקש אצל הגרש"ז שיקבע עבורם מועד לקיום דין תורה ביניהם. רבי שלמה זלמן נענה וקבע להם מועד להיכנס אצלו.
ומכיון שידע ראש ישיבת קול תורה כי תלמידו רבי יהודה עדס קרוב לנבכי אותה ההתרחשות, פנה אליו כדי להוודע 'מלמעלה' אודות קטבי הנידון [כמובן מבלי להכנס לפרטי הטענות – כפי גדרי ההלכה האמורים בזה].
הרב עדס עשה כמצוות רבו ושטח בפניו את עיקרי הוויכוח.
"אם כך", הגיב הגרש"ז, "הכל מסודר".
"הכל מסודר?!" התפלא התלמיד.
"כן, כמו אצל ה'פרי מגדים'". ענה הרב. ולעיני הרב עדס המשתאות פצה רבי שלמה זלמן פיו וסיפר:
בעל הפרי מגדים, רב צעיר וחריף היה, עת נתמנה לרב בעיר גדולה וחשובה. שמעו של הרב נדף עד מהרה למרחקים, עד שטובי הסוחרים והגבירים קבעו להם את בית דינו ליישוב סכסוכיהם ופישור ביניהם על פי דין תורה.
וכיון שארכו להם הימים וגברו קשיי הרב לעסוק בתלמודו ברבות טורח העם עליו, גמר בדעתו והודיע לרעייתו כי תר הוא אחר משרת רבנות בכפר קטן ומרוחק, שם בעז"ה יוכל לעסוק בלימודו ובחידושי תורותיו. וכך עשה.
והנה, תיכף לביאתו שמה נקשו נכבדי המקום בדלתו ובפיהם בקשה שיואיל הרב לדון בדין תורה שביניהם. נאמן להחלטתו להימנע מזאת ככל האפשר, הכניסם הרב לחדרו אך התאמץ ככל האפשר להציג בפניהם 'שאלות תם', עד שנואשו השניים מלהמשיך בדיון ויצאו, תוך שהם "משבחים את עצמם" באומרם: "מי שאצל העירוניים נחשב פיקח, הנה אצלנו אינו שווה לכלום"…
"וכך", התמוגג רבי שלמה זלמן באוזני ראש ישיבת 'קול יעקב', "זכינו לספר היסוד 'פרי מגדים"'.
כעבור ימים פגש רבי יהודה עדס בידידיו, ראשי המוסד ההוא, והתעניין אצלם מה עלה בגורל אותו דין תורה אצל הגרש"ז.
השיב אחד המנהלים, כממתיק סוד לרבי יהודה: "אמת, גאון בתורה הוא רבי שלמה זלמן, גם בקי וידען, אולם… מה לעשות… הוא כל כך תמים"…
('תורה היא' [בשלבי עריכה] מאוצרו של הגרי"מ וינגרטן שליט"א ר"י משנת שלמה)