נהוג אצל רבים בימי בין הזמנים, שיוצאים לנופש ולוקחים את הילדים לטיולים וכדו', לוקחים את הנשים והטף, מעלים לטנדר גדול, ונוסעים לצימר במושב כלשהו, בצפון או בדרום.
וכך מוצאת את עצמו משפחה בת עשר נפשות כשהיא מצטופפת בדירה בת שני חדרים, בתנאים לא תנאים, מיטות נוער, אין משחקים וצעצועים לקטנים, אין כמעט ספרי קריאה לגדולים, וגם הגברים צריכים לכתת את רגליהם עד לבית הכנסת, שבו לפעמים יש מחסור חמור בספרים נורמליים ואין תנאים בסיסיים ללימוד.
זר כי ייקלע לשם יחשוב, שבוודאי המשפחה הזאת מקבלת כסף רב עבור הפינוי של הבית למספר ימים, סכום כזה גדול שמצדיק את המעבר לדירה שהתנאים שלה לא מגיעים אפילו לרבע מהנוחות בבית עצמו. אבל את האמת כולנו יודעים, לא רק שאף אחד לא משלם להם על כך, אלא שהם עוד מכניסים את היד לכיס ומשלמים טבין ותקילין עבור התענוג המפוקפק הזה.
וכשהם חוזרים הביתה, שואלים השכנים איך היה, והם משיבים בהתלהבות כמה שהם נהנו שם, וכמה היה נחמד, ושבשנה הבאה חייבים לחזור לשם שוב, כי כזה נופש כבר הרבה זמן לא היה להם.
וכאן הבן שואל, הכיצד? איך ייתכן שבבית שלכם הגדול והמרווח אתם תמיד מתלוננים שצר לכם המקום ושצריכים להוסיף עוד חדר ולהרחיב את המרפסת, ואילו כשמדובר בצימר צפוף ולפעמים גם מוזנח, אתם נהנים מכל רגע?
התשובה לכך תימצא בדבר המופלא הבא, שגם הוא קשור לעונת הטיולים…
**
סח לי ידיד שעוסק בחינוך בחורי ישראל באחת הישיבות הטובות, שפעם היה לו תלמיד קשה לפיצוח. הבחור השתדל לעשות כל מה שצריך, אבל כל הזמן התלונן שזה קשה לו. הוא לא מצליח להבין את הגמרא, הוא לא מצליח להתרכז בתפילה, הוא מבין בסוף כל מילה ואפילו נהנה בסופו של דבר, אבל כל המאמץ הזה שבדרך היה לו לזרא רח"ל, הוא ממש סובל כשהוא יושב ליד הגמרא וצריך להתחיל ללמוד.
איש החינוך הקשיב לו ברוב קשב, וניסה למצוא הזדמנות כדי לדבר על לבו ולשנות את כל ההסתכלות שלו על הנושא, אבל החודשים עברו ושום דבר לא השתנה.
באחת ההזדמנויות יצאה הישיבה כולה לטיול, ואיש הצוות קיווה שאולי עכשיו, באווירה הנעימה והמשוחררת, הוא יוכל למצוא מסילות ללבו של הבחור, ולכן השתדל להיות קרוב אליו בתקווה שתהיה לו הזדמנות.
המסלול היה מאתגר מאוד, צריכים לרדת ירידה חדה, צריכים להיזהר שלא ליפול, ולכן לא היתה לו אפשרות לנהל שיחת נפש, שכן מעייניו של המחנך וגם של הבחור היו נתונים בעיקר במחשבות של זהירות איך לא להחליק ולא ליפול.
אבל כמו תמיד אחרי הירידה הגדולה מגיעה העלייה הגדולה עוד יותר, והם התחילו לטפס במדרגות, עלו ועלו ועלו, וכמובן שהקושי החל לתת את אותותיו, וכך אחרי שעה של טיפוס הם הביטו כלפי מעלה, וראו שיש להם עוד שעה נוספת לטפס… הבחור המסכן שכל כך קשה לו ללמוד נשף בכבדות ואמר: "או, איזה יופי, כבר פחדתי שהמסלול הסתיים, אני רואה שיש לנו עוד הרבה. זה נהדר".
איש הצוות הבין שהוא חייב לתפוס את הרגע: "מה אתה אומר? נהדר??? מעניין למה, זה נורא נורא קשה לטפס, תראה כמה אתה מזיע, תראה איך אתה מתנשף!!!".
אבל הבחור הסתכל עליו בעיניים תמהות… "מה הרב מדבר? הרי זה כל ההנאה. אנחנו בטיול עכשיו, אנחנו לא עושים קניות. בטיול מטפסים, מחליקים, עולים, מתנשפים, זה כל היופי של הטיול, בדיוק בשביל זה באנו לכאן".
אמר הרב לתלמידו: ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר! הקושי יכול להיות סיבה לעצב ולצער, והוא גם יכול להיות מקור להנאה צרופה. השאלה היא איך אתה מסתכל עליו, האם אתה מתייחס לזה כאל מכשול נורא שהלוואי ולא היית צריך לעבור, או כאל אתגר שאתה דווקא שמח בו כי הוא נותן לך הזדמנות לטפס ולהזיע, ולאחר מכן להסתכל בסיפוק על הדרך שעשית ולהרגיש מלא שמחה על כך שב"ה הצלחת לעבור אותה למרות הקשיים הרבים.
ואולי זה טעם נוסף לסיבה שבין הזמנים מגיע ממש לפני חודש אלול, כדי שממנו ניקח לעבוד את ה', למה בבין הזמנים נהנינו בצימרים הצפופים והקטנים? למה התלהבנו מהטיולים המפרכים והמשברים את עצמותיו של אדם? כי אתגר, החלפת אווירה, טיול, אלו דברים מהנים, ואף אדם שפוי בדעתו לא יסתכל בזמן של חוויה מהנה כל כך, על קטנות כמו מספר המטרים שיש בחדר, או כמה מדרגות עליו לטפס במסלול ההליכה האתגרי.
ובאמת, ידוע הווארט של מרן ה'כתב סופר' זי"ע על הפרשה שלנו, שאומר שהסיבה שמשה רבינו היה צריך לדבר לבני ישראל בשבעים לשון, היתה כדי שידעו שאת התורה צריכים לשמור בכל מקום בעולם, לא רק במקומות שבהם מדברים בלשון הקודש או באידיש…
ולפי דברינו, אדרבה, יש דברים שלומדים דווקא במקומות אחרים, ומהם לוקחים מוסר השכל לעבוד את ה'.
(חלק מתוך מאמר שיופיע אי"ה בגליון 'לקראת שבת' דברים)