הרב דוד גבירצמן
מתי צריך ללכת לישון
ערנות מופלגת כובשת את העולם. אנשים נעשים מודעים לסביבה. דוממים וצומחים מתגלים כפיסות יקום מרתקות ומאתגרות. חיידקים בלתי נראים נעשים מוכרים כאילו היו שכנינו מעבר לרחוב. העולם מתפקח ונעשה מודע לתכניו הפלאיים, אך באותה מידה הוא גם מתקשה לישון. מה הקשר?
ובכן, כבר אמרו חז"ל "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". המודעות לסביבה הביאה בכנפיה אף מודעות רחבה יותר לסכנה. וכך התפתחו להם אביזרי בטיחות לאלפים ורבבות. התורה מצווה 'ונשמרתם' והאנושות מהדרת במצווה. מגמה ראויה וברוכה. עם זאת, איבדנו לא מעט את השקט הפנימי. התבגרנו אולי יותר מדי.
לפעמים מה שמבקשים מבן אדם הוא, פשוט ללכת לישון. הדבר מתבקש בשעה שהערנות נתקלת במבוי סתום. אין מוצא, כלומר יש, לדאוג ולדאוג ושוב לדאוג.
שינה מיוחסת לאמונה. הישן סומך על כח גדול ממנו. הוא 'מוותר' על ערנותו, על דעתו ובעיקר על שליטתו במצב, ונכנס למצב בו אין הוא שולט. מהסיבה הזו, אנשים מתקשים להירדם במקום בו אינם חשים רוגע ובטיחות. הביטוי המושלם יותר למצב שינה שלם היא שנת התינוק "כגמול עלי אימו", התינוק, כל עוד לא הכיר את הקרקע ברגליו, לא חווה עצמאות, מסוגל להתרפק לחלוטין על כח גדול ממנו. בקריאת שמע נוסח האריז"ל מופיע הפסוק "בידך אפקיד רוחי" כהכנה ראויה לשינה. הישן נוטש ומפקיד את עצמו בידי ההשגחה, זו שינה של אמונה.
הערנות מיוחסת לדעת. אדם ערני מצוי בתפקיד. אמור לשים לב, להבחין ולשפוט כל מצב. וכאן אנחנו פוגשים בשתי הגדרות יסודיות ביותר הנוגעות לכל מהלך החיים: ערנות מול שינה.
הולכים לישון, לא נופלים מהרגליים
ההתפתחות הטכנולוגית, יחד עם שכרון הציוויליזציה, חוללו תמורה גם בחייו של המין האנושי. בעיירות הציוריות מהמעשיות, אנשים הלכו לישון יחד עם התרנגולים, וגם השכימו עימם. העדר אור מלאכותי, ובעיקר העדר אקשן חיצוני, הותירו אחרי צאת הכוכבים ברירה אחת, ללכת לישון. בימינו היום פולש אל הלילה, וזו איננה רק תוצאה טכנולוגית. הרגלי השינה נגזרים ישירות מהְלְך הנפש, אנשים אינם מוכנים לוותר על הערנות. מוכרחים לדעת ולהיות מעורים בכל התרחשות. במצב שכזה קשה להירדם. בסופו של דבר העייפות מכריעה, וכפי שאומרת הגמרא 'תנומה חוטפתו', הנס שלנו שמצב השינה 'חוטף' את המח בעל כורחו. אך כאן אנו מחמיצים משהו גדול, את ההליכה לישון.
הזכרנו קודם את הפסוק המופיע בקר"ש מהאריז"ל. הפסוק הזה מגלם את ביטוי האמונה העמוק ביותר. "בידך אפקיד רוחי" במילים אחרות. 'ריבונו של עולם, אני סומך עליך, אני מוסר את עצמי מרצון בידך'. כניסה מודעת למצב שינה, היא מעשה בעל משמעות עמוקה ומשפיעה ביותר. אנחנו מחנכים את התודעה שלא הכל שלה. יש מקום גם לאמונה. והפרט הזה קריטי בעיקר בדור הזה. דור בו לכל אדם דעה. ונתינת אמון נחשבת חולשה ילדותית.
שינה – מוצא של אין ברירה
ירושלים בירת ממלכת חזקיהו מלך יהודה סגורה ומסוגרת מאחורי חומה גבוהה. בפנים אימה, מאות אלפי חיילי סנחריב מכתרים את העיר. אם כל אחד מהם ייטול רק אבן אחת מהחומה, לא יהיה צורך להניף אפילו פעם אחת את אייל הברזל. חזקיהו המלך מקבל את בשורת האימים. גורל העיר כולה על כתפיו, גורלו של עם ישראל. איך נוהג מלך במצב שכזה? הבה נראה.
כשהמדרש מתאר את ההתרחשות הזו, הוא משווה את הדרך בה נקט חזקיהו, לעומת שלושה מלכי בית יהודה מדורות קודמים. כשיצא דוד המלך למלחמותיו, נשאגה על שפתיו הבקשה "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". דוד ביקש לצאת, להילחם ולנצח. והשי"ת נתן לו את בקשתו. אסא, אף הוא משושלת בית דוד, עמד גם כן מול איום צבא הכושים, אך נהג אחרת: "אמר אסא לפני הקב"ה, ריבונו של עולם אין בי כח לרדוף אחרי מלך הכושי. מה עשה הקב"ה (דברי הימים-ב יד, יא) "ויגוף ה' את הכושים לפני אסא". נצר נוסף למלכי יהודה, יהושפט. פנה להשי"ת על סף שדה הקרב ואמר: ריבונו של עולם אין בי כח לרדוף אחריהם ולעשות עימהם מלחמה, אלא נהיה עומדים אנחנו ואתה רודף אותם. וכך עשה הקב"ה, שנאמר (שם כ, כב) "ובעת החלו ברנה ותפלה, נתן ה' מארבים".
ואילו חזקיהו רק הפטיר כלפי שמיא את המשפט הבא: "ריבונו של עולם, אין בי כח לרדוף ולא לראות מלחמה, אלא בשעה שאני ישן על מיטתי אתה נלחם בעדינו". אמר והלך לישון. וחותם המדרש "אמר הקב"ה אני עושה כן, אתה ישן על מיטתך ואני עושה מלחמה בשבילך, שנאמר (מלכים -ב יט, לה) ויהי בלילה ההוא, ויך ה' במחנה אשור".
חזקיהו לא הלך לישון במובן הפשוט, מדגיש הרמ"ע מפאנו. ארבעת המלכים המוזכרים במדרש מבטאים דרגות שונות בביטחון בהתאם למצב. חזקיהו מבטא את המציאות של "כי אשב בחושך ה' אור לי". הביטחון המוחלט תוצאה של העדר כל ברירה אחרת.
המסילת ישרים מסביר את החילוק בין הבקשות השונות של מלכי יהודה בדרגת הנקיות. דוד המלך שאמר "ארחץ בנקיות כפי" היה נקי מכל נדנוד חטא ועוון, הוא לא חשש לבקש הצלחה במלחמה. שלושת מלכי בית יהודה המאוחרים יותר, חששו לבקש זאת. חזקיהו המלך, מבקש את הבקשה של מי שכביכול אינו מסוגל לשום דבר. הבקשה שלו מאפיינת את המצב בו הדבר היחיד שנותר לעשות הוא, פשוט לא לעשות. אך לא מתוך ייאוש, לא מתוך בטלה, רק כ'עבודה'. דוד המלך ביטא את בטחונו התקיף ביציאה למלחמה ובקשת ניצחון. אסא גילה את בטחונו בכך שיצא למלחמה אך הניח את מיגור חיילי כוש בידי השם. יהושפט עשה את חלקו בשירה, את השאר השליך על השם. חזקיהו ביטא את בטחונו בשינה.
את חזקיהו, אומר המדרש, ביקש השי"ת לעשות למשיח. והאופן בו הוא משליך את בטחונו על השם, מתאים במיוחד לנפשות הפועלות כאן, בשלהי חבלי משיח.
התמודדות עם פחד בעזרת שינה
דורנו דור הפחד. המוּדעוּת לסכנות, יחד עם החשיפה לאירועים טרגיים מכל קצוות תבל, הביאו אותנו לנורמה של אימה ופחד. במישור האישי ובמישור הציבורי. וישנו גורם נוסף התורם לתחושת חוסר האונים. 'אינני ראוי'. אנשים קורסים מול אתגרים, רק בעקבות התחושה שאינם ראויים לעמוד בהם, מכל סיבה שהיא. לא יעזרו כאן סיפורי מעשיות על צדיקים שחוללו מופתים. גם לא סיפורי השגחה מופלאים, כל עוד חש האדם את עצמו בלתי ראוי לנס. במלחמות ישראל נאסר על "האיש הירא ורך הלבב" לצאת לקרב. ה'עבירות שבידו' – היותו בלתי נקי, נטעו בו פחד. לוחם אחוז אימה, בלתי כשיר לקרב.
במצב חוסר אונים, הביטחון המתאים ביותר הוא זה של חזקיהו המלך. "אין בי כח לראות מלחמה, גם לא לרדוף, אפילו לא לומר שירה". אין כוח, אין אומץ ואין לפעמים אפילו את שאריות הלב שישורר שירה. דבר אחד כן ניתן לעשות תמיד – ללכת לישון, לא ליפול לתרדמה רק ללכת לישון, להרים ידיים באמונה, לא בייאוש!, ולמסור מרצון את המפתחות בידי ההשגחה העליונה.
במצב שכזה חצו עם ישראל גם את ים סוף, כשאיתני הטבע השתוללו מלפנים והמצרים רדפו מאחור. ברירה אחת נותרה "השם ילחם לכם ואתם תחרישון". מלחמת השם תלויה בשתיקה המוחלטת מצידינו.
בזירות רבות כל כך, האתגרים כאילו לועגים לנו. משטים בנו ומראים לנו שוב ושוב איך אין לנו שום קצה חוט לשלוט במצב. בכל התמודדות, יש את החלק בו ניתנת לנו בחירה. שם גם נדרשת מאיתנו השתדלות. אל הנקודות הללו ראוי להזרים מאגרי אנרגיה. לפעול ללא לאות ולקוות לישועת השם. אך ישנם שטחים אחרים שאינם מצויים בשליטתנו, ודווקא שם אנו מבזבזים כמויות ענק של כוחות נפש, ולחינם. הכוונה לתחומים בהם אין לנו את היכולת לפעול ולהשתדל. במקומות הללו את החלל ממלאת הדאגה שלנו. הלחץ, המתח וההאשמות העצמיות.
אנשים סוחבים על מצפונם הקורס נטל איום של אשמה, בשעה שבפועל לא ניתנת להם כל בחירה. אף אחד לא בחר את טבעיו, את מצבו, ואת ילדיו. שערות רבות בזקן מלבינות כתוצאה מדאגות שלא המציאו שום פתרון לאף בעיה. דווקא בדור בו היכולת כה מועטת, והידע כה רחב, זקוקה האנושות לדעת איך הולכים לישון. איך נותרים שלווים מול אין אונים.
ההליכה לישון מול רבבות חיילי אויב, מבטאת את הביטחון העמוק ביותר. הביטחון של מי שאינו מסוגל לעשות כל 'השתדלות', ועם זאת נותר שליו לחלוטין. לביטחון שכזה אנו זקוקים בעיקר בזמן בו הדבר היחיד שמצפים מאיתנו הוא "השלך על השם יהבך". התרכז במעשים, מסור בידי שמים את הדאגות.
(מתוך גיליון קרוב השם)