מאז ומתמיד חשקו גדולי עולם, רבים מראשי ישיבות ורבני קהילות אירופה, לעלות ולהשתקע בארץ הקודש. אלא שעתיד הישיבות והקהילות שבראשותם בצרוף חששם מהמצב הרוחני והגשמי בארץ הקודש אילצו אותם לכבוש את רצונם העז.
בשנים שבין שתי מלחמות עולם, ובעיקר לקראת פרוץ מלחמת העולם השניה, התגברו עד מאוד הנסיונות הגשמיים והרוחניים בארצות אירופה. בתקופה זו החלו רבים מראשי הישיבות ורבני הקהילות לפעול להגשמת חלום הדורות ולעלות ארצה.
מאת ה' היתה זאת. בדרך זו הלך ונבנה עולם תורני חדש בארץ הקודש, ובכך הונחה התשתית לבנינו הרוחני של העם היהודי לאחר החורבן הנורא שעתיד היה להתרחש בשנים הבאות.
אחד הבולטים מבין גדולי התורה שעלו לארץ באותה תקופה היה הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל הוא עלה לארץ בשנת תרפ"ה ומונה לעמוד בראשות ישיבת 'עץ חיים' המפורסמת בעיר הקודש.
הקשר העז והאמיץ שהיה בין הגרא"ז לאחיינו, הגאון רבי אלעזר מנחם שך זצ"ל, גרם לו לרצות לעלות בעקבותיו, אך בעצת גדולי הדור נאלץ לדחות זאת שוב ושוב.
בשנת ת"ש התקדרו השמים על יהודי אירופה, מיום ליום הלכו ורבו עליהם הגזירות, ובת בבד הלכו והצטמצמו האפשרויות לצאת מאירופה אל חוף מבטחים. הרב שך הבין שזו ההזדמנות האחרונה עבורו למלט אותו ואת משפחתו מן התופת ולהגשים את חלומו לעלות לארץ הקודש, אך מאידך היה לו קשה לעזוב את בני ישיבתו לבדם. השאלה היתה קשה, והוא שטח אותה באזני גאון הדור מרן הגרח"ע גרודז'ינסקי זצ"ל.
בתחילה הורה לו הגרח"ע להישאר עם תלמידיו בקלצק, אך תקופה קצרה לאחר מכן, כשכבר היתה זו שאלה של 'פיקוח נפש' שטח הרב שך את שאלתו בשנית, והפעם הסכים הגרח"ע שעליו לעשות כל מאמץ כדי לעלות לארץ הקודש. דא עקא ובאותה עת השגת אשרות כניסה לארץ הקודש כבר הפכה לדבר בלתי אפשרי. כל מי ששאף להגיע לארץ הקודש ניסה למצוא דרך ייחודית להשיג אשרה כלשהי שתקרב אותו ליעדו הנכסף.
הרב שך החליט לפנות לקונסוליה הטורקית במוסקבה ולהתחנן בפני הקונסול שיעניק לו אשרת כניסה לטורקיה, משם קיווה למצוא את הדרך לעלות לארץ ישראל. בהגיע תורו נעמד הרב שך לפני הפקיד הטורקי, אלא שהרב שך לא ידע טורקית, והפקיד לא ידע יידיש. כך התנהלה ביניהם 'שיחת חרשים', כשהרב שך מנסה בכל דרך להתחנן ולהסביר את מבוקשו, והפקיד לעומתו כצפוי אינו מבין מילה. לאחר דקות ארוכות של נסיונות נאלץ הרב שך לסוב על עקביו בפחי נפש בלי שהצליח להביע את משאלתו.
מאחר שלא נמצא בכל האיזור מישהו שיוכל לתוך בינו לבין הפקיד, נטל הרב שך את אמנות אבותיו בידיו. כמעשה כל יהודי ירא בעת צרה, נעמד בפינת המסדרון, מחוץ לחדרו של הפקיד, והחל להתפלל בהתרגשות ובדמעות שליש. הוא התחנן לפני בורא כל העולמים שיסייע בעדו להינצל מאדמת אירופה הבוערת ולעלות לארץ ישראל.
יחד עם הרב שך הגיע לקונסוליה הגאון רבי שבתי יגל זצ"ל, ראש ישיבת סלונים. אף הוא ביקש לקבל אשרה טורקית עבורו ועבור משפחתו. בעוד רעהו עומד ומתפלל הגיע תורו של הרב יגל. הוא נכנס לפקיד לבקש את האשרות המיוחלות והבין במרה שעליו לעבור משפת הפה לשפת הגוף. הוא נעמד איפוא לפני הפקיד, סימן בידו האחת כלפי מעלה, ולאחר מכן התכופף וסימן בידו השניה כלפי מטה. בדרך זו, בתוספת אי אלו תנועות ניסה להסביר לפקיד כי אם לא יעניק להם אשרת יציאה, גוזר הוא עליהם בכך גזירת מות. אין לדעת אם הפקיד הבין אם לאו, אך המציאות היתה שמיד עם סיום ה'הצגה', חתם הפקיד על אשרת יציאה עבור שתי המשפחות.
כשאשרת היציאה בידיהם עשו הרב שך והרב יגל את דרכם לנמל אודסה, שם קיוו למצוא אניה שתובילם לעיר איסטנבול שבטורקיה. כאשר הגיע האניה המיועדת, נדחסו על סיפונה עם מאות אנשים נוספים. אולם בכך לא הסתיימו תלאותיהם. ממשלת טורקיה לא הרשתה לשתי המשפחות לרדת אל הנמל מחשש שמא ישתקעו בטורקיה. לא הועילו כל נסיונותיהם לשכנע את נציגי השלטון כי אין בכוונתם לעשות זאת, ופקידי הממשל הורו לקברניט הספינה להובילם חזרה לאירופה.
גם כאן השתמש הרב שך בעצה בא השתמש בקונסוליה הטורקית. הוא נעמד בירכתי האניה ונשא תפילה נרגשת מעומק לבו כי יצליח ה' דרכו ויסייע בעדו ובעד משפחתו למלט את נפשם ולעלות לארץ.
גם הפעם התקבלה תפילתו. אל הספינה שכבר עמדה לעזוב את הנמל הגיע לפתע יהודי נכבד והדור פנים, שנראה כי הוא מנכבדי הקהילה היהודית בטורקיה. בטון סמכותי הוא הודיע לפקידי השלטון כי הוא ערב לכך ששתי המשפחות לא ישתקעו בטורקיה, ובחסדי שמים דבריו התקבלו. המשפחות הורשו לרדת בנמל הטורקי, וזמן מה לאחר מכן כבר עשו את דרכם לארץ הקודש דרך אדמת סוריה.
היהודי הטורקי שסייע להם נעלם מן האופק, ועד היום לא נודע מיהו, ואולם, לימים הבינו הכל כי היה זה שליח מאת ההשגחה העליונה להצלתם של גדולי התורה ובני משפחותיהם, אך לא פחות מכך להצלת עולם התורה בארץ ישראל, שנבנה והתבסס מכוחם.
('וכל מאמינים' ע"פ ספר 'מרן הרב שך')