הסיפור שלפנינו מופיע בספר הנפלא 'ומתוק האור', מאוצרותיו של רבי שלמה לוונשטיין שליט"א, וכך סיפר:
סיפר לי ידידי רבי אליעזר הגר מעשה נחמד, שגם אם לא התרחש במציאות, מכל מקום הוא טומן בחובו לקח אמיתי.
במוצאי שבת שבו התחילו לומר 'סליחות' לפי מנהג אשכנז, ביקשו חסידי גור הגרים בערד, לנסוע לירושלים לאמירת הסליחות עם האדמו"ר, ולשם כך שכרו אוטובוס מיוחד.
אחד האברכים, המחזיק ברשותו רכב בעל שבעה מקומות, נסע עם הרכב שלו לבד, ותוך כדי הנסיעה הבחין שהאוטובוס עומד בצד כשהוא 'מעלה עשן כלשהו' וכל החברים עומדים בחוץ.
בלי להסס הרבה לחץ על הבלמים ועצר לידם בחריקה, ותוך רגעים ספורים הקיפו אותו כולם: "משה, תיקח אותי…" כולם היו חברים שלו, והוא לא חש בנוח לבחור מי מהם יסע איתו, ומי דינו להשאר בחוץ, לכן אמר להם: "אני לא מסתכל אחורה ולא אומר מי כן ומי לא, מי שיכול – שיכנס"…
הוא באמת לא הביט אחורה בכלל, אבל כשהרגיש שהאגזוז מגרד את האספלט, הבין שלא רק שבעה אנשים נכנסו לשם…
התחיל לנסוע כשהוא מתפלל לרבונו של עולם שכל השוטרים יהיו עוורים, אלמים וחרשים, אך התפילה לא התקבלה… עוד רגע ושוטר עוצר אותו ומבקש ממנו לרוקן את הרכב. הוא פתח את הדלת ולתדהמתו יצאו משם חמשה עשר אנשים…
השוטר הנדהם התחיל לצעוק עליו, בו במקום שלל את רשיונו והודיע לו כי בעוד שלושה ימים הוא מוזמן לבית משפט.
אבל וחפוי ראש התגלגל האיש עד לירושלים, ומיד לאחר הסליחות ניגש לגבאי ואמר לו: "בדרך לכאן הסתבכתי קשות עם המשטרה, אני מוכרח להיכנס לרבי".
כששמע הגבאי במה מדובר, החל לצעוק עליו מה ראה לשטות זו, "אתה צודק", הסכים הנהג לכל מילה, "אבל תן לי להכנס לבקש ברכה".
הוא נכנס אל הקודש פנימה, ו'זכה' למנת גערות חמה פי כמה מהרבי בעצמו:
הוא עמד שם כנוע וקיבל את כל מה שמגיע לו ביושר רב, ובסופו של דבר פטר אותו האדמו"ר מלפניו ואמר לו: "טוב, שה' יעזור ותצא מזה".
ביום שלישי הגיע מיודענו לבית משפט, השוטר כבר עמד שם כתובע, ומיד התחיל לומר לשופט: "כבוד השופט, תפסתי את האיש הזה במוצאי שבת האחרונה, כשברכב שלו, לא תאמין, חמישה עשר אנשים במקום שבעה!".
השופט ראה לפניו אדם דתי ומיד התחיל: "אני לא מבין, לא כתוב בתורה 'ונשמרתם לנפשותיכם'? איך עושים דבר כזה?"
"אדוני השופט", מתנצל הנהג, "לא הסתכלתי אחורה, לא הייתי מסוגל לומר לאחד כן ולשני לא, ולא ידעתי כמה יש שם… אבל, השוטר הזה אומר שהיו שם חמישה עשר אנשים, אני מציע, אפוא, שנרד למטה ונראה אם נכנסים חמשה עשר אנשים לרכב שלי".
השופט הסכים והשלשה ירדו למטה והחלו לעצור אנשים בבקשה להכנס לרכב. נכנסו תשעה, ולא היה שייך להכניס אפילו סיכה נוספת…
כעת הרים השופט עיניים שואלות לשוטר: "איך יכול להיות שהיו שם חמישה עשר איש? הרי אין מקום ליותר מתשעה בדוחק איום!".
"במו עיני ראיתי", הצהיר השוטר, אבל השופט נותר מסופק, ולבסוף החליט שכנראה הגזים השוטר ופטר את הנהג מכל וכל.
הנהג יצא שמח וטוב לב בזכאותו, ובמסדרון פגש בו השוטר.
"יצאת זכאי", אמר לו, "אבל תסביר לי מה קרה כאן, הלא שנינו יודעים שכן היו שם חמישה עשר איש, איך באמת הם נכנסו לשם?".
"אדוני השוטר, פשוט וברור – אתה הבאת אנשים מן הרחוב, וכל אחד מהם רק רצה לצאת, ובשבילך הסכימו להכנס, במצב כזה לא נכנסים יותר מתשעה. כשאני הכנסתי כל אחד מהנוסעים רצה להכנס וכשרוצים – יכולים!".
הנה כי כן, כשאדם רוצה לעשות משהו, שום כח שבעולם אינו מונע בעדו מלעשות כן.