וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקים וּבְמֹשֶׁה (במדבר כא ה)
מנקיי הדעת שבירושלים היה הגה"צ ר' לייב גלויבערמאן זצ"ל, יהודי משכמו ומעלה שעוד זכה להסתופף בצילו של הרה"ק רבי ישראל מסטאלין זי"ע. בערוב ימיו קבעו הרופאים שמחמת סכנה לחייו יש לכרות את רגלו. והנה באמצע הניתוח יצא אחד הרופאים ואמר לבני המשפחה כי טעות היתה כאן, וכלל לא הוצרכו לכרות את הרגל, אך את הנעשה אין להשיב.
אחר גמר הניתוח – משהקיץ רבי לייב, שוחח עמו אחד מבני המשפחה, ומבלי משים פלט מפיו שהרופאים הודו שטעות היתה בידם, ועל פי הרפואה היה אפשר למנוע את הכריתה…
נזדעק אותו חסיד ואמר – תוך כדי שהוא מראה על אזניו: "אזניים אלו שמעו מפי מורי ורבי ש'וואלט איך, זאלט איך' [=אם הייתי עושה כך וכך היה נמנע מאתי דבר פלוני] – זו אפיקורסות גמורה! כי אינו מאמין שהכל בא משמים. בספרי הרפואה שלהם", הוסיף ר' לייב ואמר, "יכולים הם לכתוב שרגל כעין זו אינה צריכה כריתה, אך רגלי שלי בוודאי היתה צריכה כריתה, והראיה – שאכן כרתו אותה, הרי שכך ציווה הבורא יתברך".
(ווי העמודים)