למה משיח לא בא?
ימי בין המצרים הם גם ימי הציפיה לישועה. מתוך התבוננות בעומק הגלות, בקשיים הנוראים של עם ישראל, במצבה מעורר החמלה של ירושלים עיר הקודש, ובמיוחד בשועלים המהלכים בהר הבית מקום בית מקדשנו – צפה ועולה ביתר שאת הציפיה לגאולה, הכמיהה לישועת ה' שתחזיר אותנו לחיק אבינו ושנחדש ימינו כקדם.
ומאליה צצה ועולה במוחנו שאלה מנקרת ומציקה – למה עדיין לא בא המשיח? כל כך הרבה שנים עם ישראל מחכה לו, כל כך הרבה תפילות נשאו לבואו, ומדוע, אפוא, לא זכינו? מה חסר לנו? מה צריכים אנו לתקן?
שמעתי על כך תשובה פשוטה ותמימה, תשובה שענתה סתם אשה – לא רבנית ולא צדקת גדולה, אלא אשה רגילה, יראת שמים. ומסתבר שישנם אנשים טובים, ששאלת אי בואו של משיח צדקנו מעסיקה את ראשם לא רק בתקופת בין המצרים, אלא כל השנה, ומעשה שהיה כך היה:
כולנו מכירים את תופעות הטבע של דורנו, תופעות שקשורות למנטליות של דור. אחת מהן היא עריכת מסיבות חנוכה משפחתיות. ובכן, הסיפור התרחש שם:
מארגן המסיבה ביקש, שכל אחד מהמשתתפים יחשוב ויכתוב מה הבעיה המעיקה על חייו. ואכן, כל אחד ישב עם עצמו ועם אשתו וחשב מה הבעיה שלו. העלו בעיה, ולבסוף החליטו שבעצם היא לא כל כך בעיה. העלו בעיה אחרת, וגם אותה דחו, עד שלבסוף הוחלט והוגדר אצל כל אחד ואחד מה הבעיה המעיקה ביותר על חייו.
כל אחד מהמשתתפים תמצת את הדברים ושלחם בכתב [ללא שם מזהה כמובן] למארגן המסיבה.
סברו המשתתפים שהם כבר מוכנים למסיבה… והנה שוב מתקשר איתם – מי? …המארגן, ומה בפיו? עכשיו כל אחד יקבל דף שבו כתובה בעיה שכתב אחד המשתתפים, ועליו להמליץ על הפתרון הנראה לו.
יפה מאד. הגיעו כולם למסיבת החנוכה, וכל אחד הקריא את הבעיה שהוטל עליו לפתור. ולדוגמא החבר שסיפר לי את הסיפור, נאלץ להתמודד עם בעיה מאד קשה שהעלה אחד מהמשתתפים – מהי? הוא לא נרדם בלילות… ומה היה הפתרון שהציע? הוא סיפר סיפור:
בבית אחד גרו זוג יהודים טובים ואמידים. בבית היתה ספריה, כמקובל בכל בית יהודי, ובין הספרים היה גם ש"ס. והנה, יום אחד נעלמה גמרא אחת מהש"ס, מסכת בבא קמא. שאלו את בני הבית מי לקח את הגמרא, ואף אחד לא ידע את התשובה. ניסו לשחזר – אולי אחד מהשכנים ביקש לשאול? אולי מישהו לקח אותה לבית הכנסת ללמוד והשאירה שם?… הכל בא בחשבון חוץ ממה שבאמת היה: את הבית ניקתה פעם בשבוע אשה גויה, וכששמעה שמחפשים ספר, מיד אמרה שהיא לקחה אותו.
"למה לקחת את הספר?" תמהו בני הבית, והגויה השיבה: "הבאתי את הספר הזה לבעלי"…
הפליאה גברה והלכה – וכי בעלה הגוי לומד מסכת בבא קמא? מה, הוא משתתף בשיעור הדף היומי?…
אבל ההסבר שנתנה הגויה – אלמלא שהיה מאד מביך, בודאי שהיה גורם לגלי צחוק רועמים. היא סיפרה שבעלה לא נרדם בלילות, וכמה פעמים היא ראתה שבעל הבית לוקח את הספר הזה – גמרא בבא קמא – מתיישב איתו ליד השולחן ומיד נרדם. 'חשבתי', אמרה הגויה, 'החלטתי ועשיתי – לקחתי את הספר והבאתי אותו לבעלי, אמרתי לו שישב לידו ובודאי הוא מיד ירדם'…
"אם כן", אמר החבר שלי לבעל נדודי השינה, "יש לך פתרון כיצד להביא אליך את השינה, אתה תרדם ותישן טוב מאד"…
לבסוף הועלתה הבעיה של יוזם ומארגן המסיבה [בשלב זה לא ידעו שהוא כתב את הבעיה].
מה הציק לו? מה הבעיה שלו? למה הוא ביקש פתרון?
ובכן, שאלתו היתה: למה המשיח עוד לא בא?
כולם הופתעו מעוצמת השאלה, ואחד המשתתפים שהיה צריך לתת מענה לבעיה, אמר: "האמת היא שאת התשובה נתנה לי אשתי, אני רק מדבר במקומה. הוא פתח את ספר "שמירת הלשון", ספר שמחירו בשוק אינו עולה על חמשה עשר שקלים, וקרא משם שורה שכתב רבינו ה"חפץ חיים" זצ"ל. כתוב שם שלשון הרע גורם שלא יבוא משיח!
מעניין מאד. הדברים כל כך פשוטים, הבעיה היא רק שאנשים פשוט לא שמים לב אליהם, ולא מוכנים להקדיש מחשבה, כוחות וזמן, כדי לפתור את הבעיה. אם נשמור על פינו, המשיח פשוט יבוא.
הזכות שבכוחה להחזיר ממוות לחיים
כח עצום יש לשמירת הפה, לשמירת הלשון.
לפני כמה שנים השתתפתי בכנס שמירת הלשון בירושלים. בכנס השתתפו כחמשת אלפים נשים, ורבה של העיר רחובות, רבי שמחה הכהן קוק זצ"ל, נשא בפניהם דברים. בין הדברים הוא סיפר סיפור ששמע מרופא באחד מבתי החולים בארץ, וזהו תוכנו של הסיפור:
יום אחד הגיע לבית החולים אדם זקן עם דלקת ריאות. היה לו חום גבוה, ונתנו לו אנטיביוטיקה. אט אט ירד החום, ובדיקות הדם החלו להראות ערכים סבירים. כמובן שהוחלט לשחררו מבית החולים, ואז שוב עלה החום. התהליך חזר על עצמו – אנטיביוטיקה, בדיקות, מדדים סבירים, החלטת שחרור, ושוב עולה החום.
כך חזר הדבר על עצמו כמה וכמה פעמים, עד שהמערכות בגוף החלו לקרוס. מצבו החל להתדרדר, ונשקפה סכנה מוחשית לחייו.
בצר להם, הציעו הרופאים למשפחה תרופה שעדיין לא הוכחה כוודאית, והתרו בהם כמה וכמה פעמים שקיים סיכון בנטילת התרופה, שכן אין לה יותר מחמישים אחוזים סיכויי הצלחה, ואם יהיה כשלון – אין לחולה שום סיכוי לחיות.
אחרי התייעצות עם רבנים, החליטו בני המשפחה לתת את התרופה. למרבה הצער התרופה לא סייעה, ואף קרבה את המוות. המצב הלך והחמיר, והחולה מת.
אמנם, לא היתה זו ממש מיתה, אלא מה שמכונה בעגה הרפואית – "מוות קליני". המצב הזה נמשך כמה ימים, כשבני המשפחה ב'עידוד' הצוות הרפואי ממתינים ליציאת נשמה.
והנה, בהפתעה גמורה, פתאום פתח המת את העיניים וחזר לחיים.
כולם, ובעיקר הצוות הרפואי, היו פשוט המומים. המת קם לתחיה. כעבור כמה שבועות שוחרר הזקן מבית החולים.
לפני השחרור, ניגש בנו של הזקן למנהל המחלקה, וביקש לשוחח עמו.
"במה אוכל לעזור לך?" שאל הרופא הבכיר, והבן עמד מחויך ועליז, ואמר: "רציתי רק להגיד לך תודה, הצלתם את אבא שלי"… הרופא לא הבין מה הוא רוצה ממנו – הלא היה כאן נס, הרופאים לא התגברו על המחלה.
הבן נכנס עם הרופא לשיחה, וסיפר לו ששמע מאביו ממש דקות אחדות לפני כן את הדברים הבאים:
"למעשה נפטרתי מהעולם הזה. הנשמה עזבה את הגוף ויצאה ממנו, ועלתה לבית דין של מעלה. כשהגעתי לשם ביקשתי רחמים שיחזירו אותי לחיים. הבטחתי שם שאם אחזור חזרה לעולם הזה, אתקן כמה דברים שעלי לתקן. אבל אמרו לי בבית דין שעכשיו כבר אין מה לעשות. 'אילו היית שם, יתכן שבקשתך היתה נשמעת, אבל אתה כבר פה, בעולם האמת, ולהחזיר אותך לשם זה כבר סיפור לא פשוט'. פתאום שמעתי שמישהו שעומד מאחורי אומר: 'אני רוצה ללמד עליו זכות – האם בית הדין מסכים?', ובית הדין השיבו שמסכימים. והוא אמר: 'אני התפללתי עם האיש הזה מדי יום בבית הכנסת במשך שלושים שנה, ומעולם לא אירע מקרה שהוא לא בא בזמן. תמיד הגיע לפני התפילה, עשה את ההכנות והופעתו והתנהגותו שימשה כסמל וכדוגמא לאחרים'. שמעו זאת בית הדין ואמרו: 'אכן, זהו מעשה טוב, אך להועיל לו היה יכול רק אם עוד היה שם, בעולם העשייה, אבל עכשיו שהוא פה, בעולם האמת, כדי להחזיר אותו לשם אין די במעשה זה'.
"ושוב שמע הזקן מישהו מדבר מאחוריו, שם בבית דין של מעלה. הוא התבונן וראה את רב בית הכנסת שבו היה מתפלל. הרב נפטר כמה חודשים קודם לכן, ובא עכשיו ללמד זכות על אחד ממתפלליו. הוא ביקש רשות מבית הדין לומר משהו, וקיבל. פתח ואמר: 'היהודי הזה הגיע בזמן לא רק לתפילות, אלא גם לשיעורים. תמידים כסדרם הקפיד להשתתף בכל אחד משיעורי התורה, ומעולם לא אירע שהחסיר או אחר'. השיבו לו בית דין של מעלה: 'זו באמת המלצה טובה מאוד, אבל בכוחה היה לסייע לו רק אילו הוא עוד היה שם, בעולם הגשמי, אבל עכשיו שהוא כבר פה בעולם העליון, אין די בהמלצה זו'.
"ואז אמר הרב: 'אני מבקש רשות להגיד עוד משהו'.
"הרשות ניתנה לו וכך אמר: 'בבית הכנסת ישנם הרבה מתפללים. ומטבע הדברים, כשיש הרבה אנשים ישנן הרבה דעות, והדבר מביא גם לכלל כעס. ישנן מריבות, תככים, ואנשים גם מדברים לשון הרע, רכילות, מזלזלים ופוגעים זה בזה. והאיש הזה, שעומד עתה לדין בפניכם, מעולם לא דיבר. הוא לא דיבר בתפילה, ולא מחוצה לה, לא לשון הרע ולא רכילות, ומעולם לא דיבר בגנותו של מישהו'…
"'אם כך', אמרו בבית דין של מעלה, מדובר במשהו אחר לגמרי. האיש הזה רשאי לחזור לעולם הגשמי. אם הוא לא דיבר בתפילה ולא דיבר לשון הרע, הוא זכאי, נניח לו לשוב לשם'".
את כל הסיפור סיפר הבן לרופא, והרופא – מנהל המחלקה, רצה לשמוע את הסיפור בעצמו מהחולה, ואחר כך סיפר אותו לרב קוק.
וכאן שאל הרב קוק בהרצאתו שאלה: "קשה לי להבין, אומרים על אדם שהתפלל שלושים שנה בלי לאחר אפילו פעם אחת – וכי אין די בכך? ואם זכויות אלה לא עמדו לו, וכי אין די במה שלמד כל כך הרבה תורה, בקביעות ובעקביות? ומה כן הועיל – השתיקה שלו, שהוא לא דיבר לשון הרע ורכילות במקום שאנשים כל כך נסחפים ורוצים לדבר. למה הזכות הזאת הועילה יותר מהאחרות?
"אלא", אמר הגר"ש קוק, "פה שהתפלל שלושים שנה – שר ושיבח את הקב"ה, הודה לו מקרב לבו, ביקש בקשות, אבל באותו פה גם דיבר לשון הרע, אין לו כל כך זכות. אפילו שלושים שנה של תפילה, לא מסוגלות לשנות את גזר הדין. פה שלמד עשרות שנים תורה, ועשה נחת רוח להשי"ת וקיים את העולם בהבל התורה שיצא מפיו, אבל אם דרכו יצאו גם מילים מגונות על חברים, אם ממנו הוטחו עלבונות, ונאמרו מילים של רכילות ולשון הרע – כל הזכויות לא תועלנה לו ביום הדין.
"רק אם הפה נקי, רק אם הכלי מצוחצח ומבריק – התורה והתפילה שעברו בו מסוגלים לעמוד לזכותו של האדם בפני הדין. רק מי שנשמר מלשון הרע, יש בידו את הכח להבקיע שערים נעולים".
והרב סיים ואמר: "איך יתכן שכל כך הרבה יהודים התפללו כל כך הרבה פעמים את התפילה 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב', ולמרות הכל המשיח עדיין לא בא? איך יתכן הדבר? אלא מפני שהפה שמתפלל את התפילות הללו לא נקי. יש בו לשון הרע ורכילות, ולכן התפילות שלו לא כל כך חזקות כדי להביא על ידן את מלך המשיח שיגאלנו. הוא אשר אמר מורנו ורבנו ה"חפץ חיים": בגלל לשון הרע המשיח לא בא.
הגימטריה של המילים "עבד עברי", אומר רבי נפתלי מרופשיץ זצ"ל, שוה לגימטריה של המילה משיח.
יפה מאד, אבל מה בא הדבר ללמדנו?
כבר אמרנו לעיל, שהמשיח יבוא כאשר יפסיקו לדבר לשון הרע. והיכן נמצאת פרשת עבד עברי לראשונה בתורה? בתחילת פרשת משפטים. ואותיות המילה 'המשפטים' הן אותיות של המילים "שמט פיהם". אומר רבי נפתלי: כאשר נקיים "ואלה המשפטים" דהיינו "שמט פיהם", אז יתקיים בנו "כי תקנה עבד עברי", שעל ידי שננצור את לשוננו יבוא משיח משיח צדקנו ויגאלנו.
(רבי שלמה לוינשטיין שליט"א- דורש טוב בין המיצרים)