איש צדיק היה בירושלים, הגאון רבי משה אהרן שטרן זצ״ל, המשגיח בישיבת קמניץ. כשהיה בן שמונה שנים חלה במחלה קשה. אביו הביא את טובי הרופאים, פנה לרבנים, אמר עליו תהלים, ולבסוף אמר: ״ראה, הכל טורחים לרפואתך. כולם, מלבדך״…
שאל הילד: ״ומה עלי לעשות?״ ואביו ענהו: ״תקבל על עצמך איזו הנהגה טובה, כשתקום מחולייך!״ הסכים הילד, ושאל: ״מה, למשל?", והאב הציע: ״תקבל על עצמך, שאם תחלים תשתדל להתפלל תמיד במניין!״ הבטיח, ונרפא!
קיים הבטחתו, וגדל בתורה וביראה. כאמור, היה למשגיח בישיבה. גדלה הישיבה, והמקום הפך צר מהכיל.
תיכננו לבנות בניין, והמשגיח התבקש לשאת בעול להתרים בארצות הברית. הסכים, ופנה למשרד נסיעות. התעניין, האם יש מניין במטוס… אמרו לו: ״רבינו, כאן משרד נסיעות, ולא ארגון תפילות… לרוב יש, אך לא נוכל להבטיח. אם מזג האויר אינו יציב, חייבים הנוסעים להשאר במקומם. ולפעמים, בפועל, אין מניין״…
אם כך, לא יוכל לנסוע…
אמרו: ״נוכל להציע טיסה עם חניית ביניים באמסטרדם, עם שחר״. חישב ומצא שיהיה בידו פנאי להספיק למניין ולחזור. בחר בדרך זו.
המטוס נחת באמסטרדם, ולפניו כשעתיים. נטל את הטלית והתפילין, ויצא מבית הנתיבות לאוטוסטרדה. עמד, וצפה במכוניות החולפות על פניו… לפתע עצרה מכונית. נהגה שאל: ״לאן הרב צריך?״ ״אני מחפש מניין לתפילת שחרית״. ״יעלה הרב״, הזמין הנהג. התברר שהוא יהודי המתגורר מחוץ לעיר ובכל בוקר נוסע אליה, להתפלל ולעבודתו.
בתוך כמה דקות נמצאו בפאתי העיר, עצרו באיזו סמטה, הנהג יצא והינחה אותו לאיזו דירת קרקע. פתח בפניו את הדלת, והוא מצא
עצמו בבית כנסת זעיר. היו שם שמונה יהודים שהמתינו להשלמת המניין…
התפלל במניין, ובסיום התפילה השלים הנהג את מצוותו והסיע את אורחו חזרה לשדה התעופה… כשהיה המשגיח מקמניץ מספר סיפור זה היו עיניו בורקות. אמר: ״הביטו וראו: שמונה אנשים השכימו קום והלכו לבית הכנסת להתפלל במניין. התשיעי אמור היה לבוא מהישוב הסמוך, כדרכו בכל יום. ומאיפה יבוא העשירי? הביאו אליהם יהודי מארץ ישראל, בדרכו לארצות הברית!״…
כי ״בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו״… עיקרון זה נלמד בגמרא מבלעם בן בעור. הבורא יתברך לא רצה שילך למדיי לקלל את ישראל. אמר לו: ״לא תלך עימהם״. אבל כאשר השתוקק ורצה, אמר: ״קום לך איתם״. מלאך רחמים ניסה למונעו, הציב מכשולים בדרכו. אבל כשבלעם אומר לו: ״ועתה, אם רע בעיניך(כאילו לא ידע שכך הוא) אשובה לי״, עונהו גם המלאך: ״לך עם האנשים״.
כי ״בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו״. לטוב, או לרע. את המשגיח דקמניץ לתפילה ולצבור זכויות, ואת בלעם לקראת אובדנו.
כלפי מה אמורים הדברים? בתקופה זו חל ״החופש הגדול״. המסגרת הקבועה של מאות אלפי בני נוער שובתת, ועל כל אחד מהם ליצור מסגרת בעצמו. גם תקופת ״בין הזמנים״ מתקרבת, גם עונת החופשה מן העבודה. המונים משנים שיגרת חיים ורבים אף יוצאים למקומות נופש שונים. ככל שכרוכה השיגרה, ברוכה גם היציאה לנופש. ובלבד שלא יתערערו בה הנהגות טובות וגדרים חיוביים. הן גדרי צניעות והנהגה, הן גדרי לבוש והתנהגות מרוסנת, הן גדרי מאכלים וכשרות מהודרים, הן גדרי תפילה במניין, לימוד סדיר וכל כיוצא בזה. ברור שבתקופה של שינוי קשה הדבר. דידוע הכלל: ״אין שלום ליוצא ולבא״, למי שיוצא ממסגרת אחת לאחרת. אבל יש לזכור כלל נוסף: שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. אם איתן הוא בדעתו לשמור על גדריו — ישמור עליהם בכל מצב, וייעזר לכך ממרום!
(הגאון רבי שלום מאיר וולך שליט“א – וקראת לשבת עונג – הובא ב'אור לישרים')