הגה"צ רבי משה טורק זצ"ל, חינך את התלמידים באהבה מיוחדת. לבו התוסס שפע אהבה ללא גבול, אהבה שמצא את הדרך לבטאה במאור-פנים תמידי, בחיוך נלבב, בדיבור אבהי מלטף, בחום אין קץ, במסירות ובדאגה כנה וברצון עז לראות בהצלחתו ובשגשוגו של כל תלמיד ותלמיד.
האהבה העצומה של רבי משה לתלמידיו נותרה בו כל השנים. גם לאחר שעזבו את הת"ת, התבגרו, פנו לישיבות, נישאו והקימו בתים – נשארו מחוברים וקשורים אליו בעבותות אהבה. זכרונם של אלפי תלמידים שגדלו על ברכיו חקוק היה על לוח ליבו, עד הפרטים הקטנים ממש; היכן התגוררו. איזו מסכת למדו אצלו. מי הם ההורים והאחים שלהם. גם כשהיה בן שמונים ותשעים שנה לאחר שעיניו כהו, לא משו כל הפרטים הללו מנגד עיניו.
היה זה דבר שבשגרה, להיכן שפנה והלך היו ניגשים אליו תלמידים שלמדו אצלו במשך השנים. את כל אחד ואחד מהם קידם בסבר פנים יפות באופן שרק הוא ידע להראות ולהפגין, וזכר אותם בשמו הפרטי ובכינוי שקראו לו כילד, או פרטים אחרים שקשורים אליו: "הא? אתה ישבת ליד פלוני? אצלי למדת מסכת זו וזו! למדת בכיתה יחד עם אלמוני?" וכיוצא-בזה, משפטים שהוכיחו כמה הם חרוטים אצלו בלב ובזכרון, וכיצד חוזרת וניעורה האהבה הישנה שלו כלפיהם.
זה היה סודו. אין זה רק זכרון משובח שניחן בו, אלא משום שהחשיב כל תלמיד כתלמיד יחיד. הגה"צ רבי יצחק קולדצקי שליט"א אמר, לאור דברים ששמע מפי רבים במשך השנים: "רבי משה היה מנהל חיידר של מאות ילדים. מטבע הדברים מנהל החולש על תלמוד-תורה שלם עם כמות כה גדולה של תלמידים, אין לו את הזמן והכוחות הנדרשים בכדי לטפל בכל אחד ואחד באופן אישי. אולם אצלו כל אחד היה בן יחיד. הוא ראה בכל נפש מישראל עולם מלא, והקדיש את כל כולו למענו של כל יחיד ויחיד. זוהי הנהגה מיוחדת שבשבילנו מהווה מוסר השכל גדול, איך צריכה להיות הגישה כלפי תלמידים – כל אחד כמו בן יחיד".
את דאגתו הכנה לתלמידים, מתאר ברישומיו אחד התלמידים המחנך רבי אברהם יהושע רייך שליט"א, במאמר מיוחד:
"הדרך לתלמוד תורה (ברח' ארלוזרוב) בחורף, היה דרך בוץ ושלוליות. תלמידים רבים נרטבו בדרך. הרב הכניס את כל התלמידים הרטובים למשרד, חימם את גופם ובגדיהם ליד תנור ספירלות. עזר להם לייבש את בגדיהם וכפות רגליהם הרטובים, הגיש להם גרביים נקיות ויבשות שהיו לו במשרד, ואף טרח לסייע בידם לייבש את נעליהם.
"יתרה מכך, הרב היה מבקש מכל מחנך, שידאג שבתחילת השנה כל תלמיד יביא וישאיר בארון הכיתה, פריטים נצרכים שעלול להיות בהם צורך במשך השנה, למשל: מחברות ריקות וכלי כתיבה ואפילו זוג גרביים להחלפה בחורף במקרה שהתלמיד מגיע והגרביים שלו רטובות – ארוזים בניילון ועליו כתוב שם התלמיד.
"תמיד היה רבי משה מזרז את התלמידים שיחזיקו ניירות 'טישיו' בכיסם, כדי שאם יזדקקו לו לבית הכסא או לקינוח החוטם – שיהיה מצוי בכיס. [ – לבד מדאגה אבהית, ראה בכך רבי משה גם עניין של דרך ארץ. הוא סיפר כי מרן ה'חתם סופר' זצ"ל לאחר שהיה בוחן את התלמידים להוראה, היה שואל אם יש להם נייר בכיסם. ואם זה לא היה מצוי אצלם, לא היה מעניק סמיכה להוראה. זה ענין של 'דרך ארץ' שקודמת ל'תורה' – הסביר].
"באותן שנים החל בארץ 'המיתון הגדול' שנמשך כשנתיים. רבבות אנשים פוטרו מעבודתם. מפעלים נסגרו, מסעדות ובתי-אוכל שממו. שמחות כ'בר מצוה' ואפילו חתונות לא התקיימו באולמות-שמחה, אלא בחיק המשפחה. מידי פעם התקיימו הפגנות המוניות של אלפי אנשים שקראו "לחם – עבודה". משרדים צמצמו עובדים למינימום ואף בתלמוד-התורה פוטר אחד המזכירים, והמזכיר הרב פיק שנותר לבדו עשה עבודה של שניים. תלמידים רבים למשפחות ברוכות וקשי-יום או משפחות מבוססות שנפלו לפתע למצוקה, באו בבוקר רעבים לת"ת. הרב טורק מימן כמה לחמים מכספו האישי, לחלוקה יומית. במשך חודשים חתך בידו את ככרות הלחם לפרוסות, ושלח להודיע בכיתות שמי 'ששכח' את האוכל בבית, יפנה למשרד… כך קיבלו התלמידים הרעבים מנת אוכל בכבוד. גם צירף את אותם תלמידים לארוחת-צהרים חינם, במשך חודשים רבים, במסעדה של הת"ת.
"הרב זצ"ל תמיד הרעיף חום ואהבה לתלמידים. קיבל כל תלמיד בחיוך, ועל כל בשורה טובה ששמע התמוגג משמחה והשתתפות בשמחתו, עד שלעיתים היה נראה כאילו הרב שמח יותר מהמספר. ואף בעת צער היה משתתף בצער מעומק ליבו.
(מתוך הספר 'לדמותו של מחנך')