חברי ר' ישראל, הוא סוחר אתרוגים ותיק וידוע. כל שנה הוא פותח את המכירה שלו בבניין המוסדות של הקהילה, סמוך לבית המדרש, ואנשים פוקדים את המכירה במשך כל שעות היום שמעשרת ימי תשובה ועד ערב סוכות סמוך לחג. זה נוח להם, להיכנס אליו אחרי שחרית, מנחה או ערבית. המיקום טוב בשביל כולם, והעסק מכניס פרנסה נאה לר' ישראל.
ר' ישראל מוכר אתרוגים מזן 'יאנווע', הידועים בהידורם. אלא שבשנה שעברה עבר משהו על אתרוגים מסוג זה. הגידול לא כל כך הצליח, וכשר' ישראל הגיע לפרדס, הוא גילה שהמצב אינו מרנין. הוא חיפש אתרוגים יפים ונקיים, והתברר שהוא זקוק לזכוכית מגדלת כדי לגלות אותם. הוא לקח כמה שלקח, ואחרי כמה ימים ניסה שוב את מזלו בכפר חב"ד. השקיע המון יגיעה, זמן ומאמץ, איתור האתרוגים הטובים עלה לו גם ממון רב, ועם הרבה תפילה ותקווה הוא התכונן לפתיחת המכירה.
יום לפני הפתיחה מתקשר אליו ידיד ואומר לו: "אני הולך לפתוח מכירה של אתרוגים מול בית המדרש. אני מקווה שזה לא מפריע לך".
"דווקא מפריע לי מאד", ענה ר' ישראל, "השנה עבדתי קשה במיוחד לפני המכירה, ושנינו פונים לאותו ציבור. לא נראה לי שזה הוגן שתופיע כאן בדיוק בתקופה הזאת".
ר' ישראל חשב שתגובתו זו תניא את הידיד מפתיחת המכירה, אך לא כן היה. כשהגיע לתפילת שחרית למחרת חשכו עיניו. מולו נפרשו מודעות גדולות המבשרות על פתיחת מכירה חדשה של ארבעה מינים, ובמיוחד של אתרוגים. המכירה המתחרה הפכה למציאות ומשכה אליה קונים רבים. האתרוגים שהוצעו שם היו מזן אחר, יפים, נקיים ומהודרים, ולבו של ר' ישראל נצבט.
אם לא די בכך, אנשי השכונה לא שכחו את ר' ישראל הוותיק. הם היו בוחרים לעצמם אתרוג במכירה המתחרה, ואחר כך נכנסים לר' ישראל שיגיד להם 'מבינות' על האתרוג, על צורת גידולו, נקיותו ויופיו. הוא היה עונה בסבר פנים יפות, אבל בתוכו סער וגעש. הוא עבד כל כך קשה, ובסוף קונים אצל המתחרה שהתנחל לו כאן ללא רשות.
כשהגיע הביתה בערב, הוא הבין שהוא חייב לעשות סוף לדבר הזה. לא ייתכן שהוא יסתובב כל היום בתחושות קשות כל כך, יאכל את עצמו ביום וידיר שינה מעיניו בלילה. ברור שאין זה רצון ה'. מה אם כן יעשה? הרי ברור שהכל משמים. זהו ניסיון שה' שלח לו, ועליו להתחזק בביטחון.
הוא ניגש לארון הספרים, הוציא את הספר חובות הלבבות ופתח בשער הביטחון. למד עשר דקות ועוד עשר דקות, וכך הלך והתקדם בלימוד עד שהגיע להכרה העמוקה, שאין שום כוח בעולם שיכול להועיל או להזיק אם לא ברצון הבורא, ושאין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימא. אף אחד לא ייקח ממנו מה שמגיע לו, ואם ככה, אין כאן בעצם שום בעיה. שניהם יכולים למכור אתרוגים, ולה' יש די כדי לשלוח שפע גם לו וגם לחברו. האתרוג כנגד הלב, ור' ישראל התאמץ בכל כוחו לנקות את לבו מכל 'בלעטל' של קנאה או של צרות עין, וחגר עצמו באזור של ביטחון, עד ששלוות הבוטח מילאה את כל ישותו.
למחרת, כאשר שוב הגיעו אנשים וביקשו מר' ישראל שיביע את דעתו על אתרוג מהדוכן ממול, הוא אמר להם: "תגידו לאברך שמוכר את האתרוגים שיש לי הרבה ניסיון בתחום, ואם הוא רוצה אוכל לתת לו עצות כדי שיצליח יותר, ולעזור לו בכל מה שיבקש". אח, איזו שלווה. איזו שמחה. לבורא עולם יש הכול בשביל כולם, ואם כך, למה לריב? נעשה לו נחת, לאבינו שבשמים, והוא יראה אותנו משתפים פעולה ומסייעים זה לזה.
גם ר' ישראל מכר אתרוגים מפעם לפעם. לקוחות פקדו גם את הדוכן שלו, אולם להפתעה הגדולה שחיכתה לו במוצאי החג, הוא לא ציפה. אחרי שמחת תורה ישב ר' ישראל ובדק את מאזן הכספים לחודש האחרון. והנה, הפלא ופלא, מתברר שבמכירת האתרוגים השנה הוא הרוויח שלושים אחוז יותר מבכל שנה אחרת!
כאשר הגיע לכפר חב"ד לשלם לבעל הפרדס את חלקו, אמר לו בעל הפרדס: "אני כבר יודע מה אתה הולך לומר לי, שהמכירות לא כל כך הצליחו. הסוחרים סיפרו שהלך קשה השנה".
"דווקא אצלי היה להיפך", חייך ר' ישראל, "הרווחתי שלושים אחוז יותר".
"מה???" בעל הפרדס פער את עיניו בתימהון, "אני כל הזמן שומע על הפסדים. מישהו סיפר על חמישים אחוז פחות, ואיזה בר מזל שיתף אותי בהפסד קטן של רק עשרים אחוז. אבל יותר? אף אחד לא הרוויח השנה יותר מבשנים קודמות. בטח עשית איזה טריק".
ור' ישראל סיפר לו על הטריק. על המתחרה שפלש לתחומו, ועל שער הביטחון שפתח שערים של שפע וברכה, מעל לדרך הטבע.
(גיליון השגחה פרטית)