"ושמרו בני ישראל את השבת" (לא, טז)
לא בכל יום מגיעה אלינו שאלה מילד שגרמה לנו להתרגשות, לאור יראת השמים הנובעת מתוך השאלה.
הוריי קנו לי זוג נעליים חדשות, סיפר הילד, וכמובן שרציתי לנעול אותן פעם ראשונה בשבת-קודש. והנה, כשהחילותי לנעול – בעיצומה של השבת – את הנעליים החדשות, התברר שנעל אחת קטנה מדי, ואיננה מתאימה למידות הרגל שלי.
הילד בא לשאול האם מותר לו לנעול את הנעל הזו, כדי שעל ידי ההליכה שיילך בה, היא תתרחב, ותגיע לגודל הנורמלי של הרגל, או שמא יש בכך משום מכה בפטיש, שהרי בפעולה זו הוא מכשיר את הנעל לשימוש!
השאלה של הילד הטהור, הזכירה לנו את… סלילת הכביש ברחוב הרב זוננפלד ברמת אלחנן, בימיה הראשונים של השכונה. היה זה בימי חול המועד סוכות, כשהתושבים באו להזעיק אותנו כדי שנעצור את סלילת הכביש שבוצעה על ידי הקבלן.
הקבלן מצדו טען שמפני הגשמים הצפויים לרדת, אם לא יעשו את העבודה עכשיו, יהיה בכך משום 'דבר האבד'. סיכמתי איתו שניגש יחדיו אל מרן הגר"ש וואזנר זצ"ל ונשאל את פיו.
הגאב"ד הביט אל פני הרקיע, וראה שהשמים מתקדרים בעננים, ואמר שכיון שכאשר יירד גשם, יינזק החלק שכבר נסלל, יש בכך משום 'דבר האבד', והתיר לסיים את הסלילה.
מה שקרה אחר כך הוא, שלאחר שהקבלן סיים את עבודתו, והכביש נסלל, ביום שמחת-תורה כשהציבור צעד על הכביש החדש, פעלה ההליכה הזו את פעולתו של המכבש, שתפקידו הוא לחזק את האספלט.
גם כאן התעוררה השאלה, האם אין בכך משום מכה בפטיש? זכורני שבמשך כל יום שמחת-תורה דנו בבית מדרשנו האם מותר ללכת על הכביש. בית המדרש ממש רעש וגעש.
כאשר עִיַּינו בסוגיה, שמחנו לראות שיש פוסקים שדנו בשאלה זו של דריכה על כביש שזה-עתה נסלל. ה'התעוררות תשובה' (חלק ב', סימן קע"ה) טוען שהדבר נעשה כאן שלא כדרכו, שהרי מי כובש כביש על ידי הליכה, והכביש מתחזק רק כלאחר יד, ולא בדרך הבנייה והסלילה, הנעשית על-ידי מכבש, ועי"ש שהביא לכך ראיה מסוגיית 'נותנים העור לפני הדורסן בשבת' וכו', במסכת ביצה (י"א—-)
כך בכביש, וכך לכאורה אפשר לומר גם בנעל, שהרחבתה נעשית על ידי ההליכה של הילד, וזה שלא כדרכו.
סיבה שניה להיתר היא דברי ה'מגיד משנה' (פי"ב משבת) האומר שיש מלאכות בשבת שאם לא התכוון לעשות את המלאכה, אין בזה איסור.
והרי בשני הנידונים הנ"ל לא התכוונו לעשות את המלאכה. דהיינו, הילד לא התכוון להרחיב את הנעל, אלא ההתרחבות היתה בדרך-אגב; וגם בהליכה של הציבור על הכביש ביום שמחת תורה, לא התכוונו לכבוש את הכביש, אלא ללכת סתם-כך.
מדוע נסע הגאון רבי אליהו שמרלר זצ"ל, ראש ישיבת צאנז, מדי תחילת 'זמן', לקבר רבי מאיר בעל הנס?
מתוך שאלתו של הילד אנחנו למדים על יראת השמים הגדולה שלו, ועל הבנתו בהלכה. וצריך לדעת שאם רוצים לגדל ילדים שיבואו לשאול שאלות כאלו, צריכים המחנכים להתפלל להצלחתם.
בשנת תשע"ט נפטר לבית עולמו הגאון רבי אליהו שמרלר זצ"ל, ראש ישיבת צאנז, שהיה גאון בש"ס ופוסקים, וגאון-הגאונים ב'מסכת מידות'. אם נכתוב על בקיאותו המדהימה בכל מכמני תורה, לא יהיה זה בגדר חידוש, שכן על כך יעידו אלפי תלמידיו, עשרות ספריו המלאים מזן אל זן, ולא פחות מכך גם שו"ת 'דברי יצי"ב' של מורו-ורבו, כ"ק מרן בעל 'שפע חיים', שסמך עליו בכל הקשור לניסוח הדברים ולהעלאתם על הכתב.
מה שביקשנו לציין כאן היא הקירבה היתירה שהרגיש לתלמידיו, העידוד הרב שהעניק להם על כל צעד ושעל, ותגובותיו המדודות והשקולות, עד שמעולם לא הצליחו להוציאו מהן.
הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, שבקרבתו לחסידות צאנז, עוד בתקופת הרבי זצ"ל, בעל ה'דברי יציב', זכה להכיר מקרוב את הגאון רבי אליהו שמרלר זצ"ל, והמליץ עליו את דברי הגמרא (מועד קטן, ט' א') כשאמורא אחד אמר לתלמידו שיילך אל צדיקים מסוימים כי הם 'אנשים של צורה', והם יברכוהו.
יש שמבארים שהפירוש ב'אנשים של צורה' הוא, שהם מסוגלים לצור צורה בנפש האדם המתבונן בהם, ולחקוק בו מידות ותכונות טובות.
ולכן, כל אימת שהייתי – אבדל לחיים – נפגש עם ראש ישיבת צאנז, אמרתי לסובבים שכדאי להתבונן בו, ובדמותו, כי התבוננות זו עשויה לצור צורה ולחקוק בלבנו את מעלות המידות הטובות, את ההתמדה העצומה בתורה, את ישוב-הדעת המופלא שלו, וכל יתר תכונות-הזהב שאפפוהו.
'לעולם לא אשכח, אומר הגה"ח רבי אלעזר-דוד שפירא, רב חסידי צאנז בבני ברק, וחתנו הצעיר של כ"ק מרן ה'שפע חיים', כיצד נכנס ראש הישיבה לשיעורו היומי, ופתח את דבריו ב…'בחור אחד העירני [ונקב בשמו] בדברי התוספות, כזאת וכזאת'.
ואני, עמדתי נדהם; וכי עד שהגיע הבחור ההוא, לא היתה לראש הישיבה הערה בדברי התוספות ההוא?! הרי כולנו ידענו שמדי לילה מכין הגר"א שמרלר את שיעורו היומי עד 2-3 בלילה, וכשהיה מדובר בשיעור כללי היה יושב רכון על ספריו עד הבוקר. נו, אז הוא לא ידע את התוספות, עד שהבחור בא וגילה לו את הדברים?!
אין זאת אלא שכל רצונו היה לעודד את התלמידים, לחזקם ולסמכם, ולקבוע בהם יתדות בלימוד התורה על ידי שיוכיח להם שההערה שהעירו באוזניו האירה לו את הדרך…
מחזה נורא התרחש מדי תחילת 'זמן', בקבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה. במשך עשרות שנים היה ראש הישיבה מגיע לציון הקדוש, עם רעייתו הרבנית לבית רבי מנדל גפנר, ושניהם יחד היו אומרים את כל ספר התהלים בבכיה רבה.
מישהו מסוגל לנחש מה היתה הסיבה שהביאתם לשם, מדי תחילת זמן? – הטובים שבמנחשים יגידו שהם התפללו על כך שהזמן החדש יעבור עליו, על ראש הישיבה, בהצלחה. לא כך?
אבל לא זו היתה הסיבה, ולא היו אלו פני הדברים. רבי אליהו הטריח את עצמו עד לטבריה – והטרחה היתה עצומה, כי הוא נסע רק באוטובוסים – כדי להתפלל על התלמידים, ורק עליהם.
הוא היה מוציא פתקים ומזכירם בשמותיהם, ומתפלל להצלחתם ב'זמן' הבא לטובה. וכל זאת, מדי זמן בזמנו. מעולם לא קרה שלא נסע לטבריה בתחילת הזמן. מעולם.
אחד התלמידים מספר שגם לפני כל שיעור-כללי שמסר בישיבה היה רבי אליהו נוהג לומר כמה פרקי תהלים. כששאלו אותם פעם למנהגו זה, והיו בטוחים שישיב שהוא מתפלל על כך שיצליח לומר את השיעור בצורה הראויה, סימֵן ראש הישיבה בידיו לאות שלילה.
כשלחצו עליו לומר את הסיבה לאמירת התהלים, השיב בדברים מבהילים: 'יש בחורים היוצאים לפעמים באמצע השיעור, ואני מתפלל להקב"ה שלא אכעס עליהם, ושלא תהיה לי חלישות הדעת מכך'!
לא מגיע לי יותר
כשהדגשנו לפני-כן שהגר"א שמרלר היה נוסע באוטובוסים, צריך להבין שהנסיעות הללו, לפני עשרות שנים, היו כרוכות בטרחה גדולה במיוחד. רק מי שלא עשה עסק משום דבר, והרגיש שלא מגיע לו מאומה, יכול היה לבצע את הנסיעות הללו, שלא נכפו עליו, בשלוות נפש ובישוב הדעת שאין כמוהו, דברים החסרים כל-כך לבני דורנו.
הבן, רבי חיים שמרלר, מספר שביום היאהרצייט של אֵם-אביו, הקבורה בהר הזיתים, השתדל האבא לנסוע לשם מדי שנה בשנה. והרי כל בר-דעת מבין, שאדם הנושא שנים רבות במשרה הנכבדה של ראש ישיבת צאנז, יכול לשכור לעצמו טנדר, ולקחת איתו להר הזיתים מנין בחורים מהישיבה, ולהתפלל על קברה של אימו.
אבל הוא לא עשה כך. אלא נסע עם אשתו – באוטובוסים!!! – להר הזיתים, על כל מה שכרוך בכך, דהיינו להיטלטל בכמה וכמה אוטובוסים, ובהם גם אוטובוסים ערביים, עד למעלה הר הזיתים. כי לא מגיע לי יותר!
(מתוך הספר 'שבת בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן )
