במשך יותר מחמישים שנה, זכיתי להיות תלמיד קרוב של מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל. לא רק תלמיד הייתי, אלא נהגתי להתחקות אחר כל זווית ופינה מהנהגותיו ומהליכותיו. הייתי הולך איתו לכל דרשותיו

"כי ידעתי את יצרו" (לא, כא)

בימים אלו הקב"ה נמצא קרוב אלינו. כמו שדרשו חז"ל (ראש השנה יח ע"א) על הכתוב "דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב", שהכוונה לעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. יש לנו הזדמנות פז לבקש מחילה מהקב"ה על כך שמיעטנו בערכו, וימינו פשוטה לקבל את תשובתנו באהבה וברצון. בימים אלו, מי שאינו שב בתשובה – עונשו גדול שבעתיים, שכן בכך הוא מזלזל בהזדמנות שהקב"ה נתן לו, ולא מתייחס אליה.

רבנו יונה בספרו "שערי תשובה" (שער א) הביא על כך משל:

"משל לכת של לסטים שחבשם המלך בבית האסורים, וחתרו מחתרת, פרצו ויעברו, ונשאר אחד מהם. בא שר בית הסהר, וראה מחתרת חתורה, והאיש ההוא עודנו עצור. ויך אותו במטהו. אמר לו: קשה יום! הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מיהרת המלט על נפשך?".

אותו האחד, שלא ברח, מזלזל בחומרת המאסר. לא אכפת לו מהייסורים שיהיה עליו לסבול שם. אם היה מעריך נכון את עוצמת הייסורים שביד המלך להענישו שם – גם הוא היה בורח. וכמוהו בדיוק הוא זה שאינו שב בתשובה בימים אלו! הקב"ה מאפשר לכל יחיד לברוח! לשוב בתשובה! ומי שלא מנצל את ההזדמנות לברוח, סימן שהוא לא מעריך נכון את מה שעלול לקרות לו כתוצאה מהעברות שעשה.

עלינו לזכור! אדם שאינו מנצל את המפלט שהקב"ה נתן לו – יש לקב"ה גם דרכים אחרות, דרכים של ייסורים, רחמנא ליצלן.

****

במשך יותר מחמישים שנה, זכיתי להיות תלמיד קרוב של מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל. לא רק תלמיד הייתי, אלא נהגתי להתחקות אחר כל זווית ופינה מהנהגותיו ומהליכותיו. הייתי הולך איתו לכל דרשותיו. במשך עשרות שנים כתבתי במחברות את כל הכתבים של "חזון עובדיה", משיעורי מרן בבית הכנסת "שאול צדקה", מדי יום ביומו.

מרן זצ"ל ידע בעל פה למעלה מארבעים אלף ספרים. כשהייתי הולך לביתו, הייתי רואה ספרים על הכסאות. ולמה? כי מרן לא היה מכניס ספר לספריה לפני שהכניס אותו קודם כל לראש… למעשה, הוא לא היה צריך את כל הספרים. יכול היה למכור אותם. אבל השאירם ברשותו מתוך חביבותו לתורה הקדושה.

כשהיה בבית חולים, וחששו הרופאים לזכרונו, אמר להם: "יש לכם פה, ב'הדסה', ספריה? תביאו ספר, תגידו שורה ואני אמשיך".

הביאו ספר אחר ספר, והפרופסורים השתוממו בראותם את עצם בקיאותו בתורה הקדושה, ולא נפגם זכרונו.

התורה היא תורת חיים!

כל אחד צריך לומר: "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי", לצפות לגדולה ברוחניות. מי שאינו מצפה להיות המפקד העליון – גם חייל טוב לא יהיה. כל אחד ישאף ויתאמץ להגיע לדרגה הגבוהה ביותר שיוכל, בהתאם לכוחות ולכלים שנתנו לו משמים.

יש אנשים שמצטדקים: "מה אני יכול לעשות… יש לי יצר הרע…".

טעות בידם, שהרי מי שאין לו יצר הרע, הולך מיד לעולם הבא! כולנו כאן דווקא בגלל היצר הרע שיש לנו, ובגלל המלחמה שעלינו לעשות איתו!

וכי לבבא סאלי הקדוש לא היה יצר הרע? ודאי שהיה לו. פי כמה וכמה מכל אדם רגיל, אלא שהוא כל הזמן התגבר עליו ולא נתן לו לנצח אותו!

אם אומר לך היצר הרע: 'לך תנוח… עבדת יותר מדי…' אף אתה אמר לו: 'לך אתה לנוח, והסתלק מפה'…

עבודת החיים שלנו היא לתפוס את היצר בלי לשחרר אותו. אין לתת לו לשלוט בנו!

ככל שאדם תופס יותר את יצרו, הוא יותר זוכה להתעלות. ככל שתפסת וכבלת אותו – זכית! ככל ששחררת – אבדת!

שוב ושוב – לקום

היצר מציב לנו ניסיונות אחר ניסיונות, ומה שנדרש מאתנו זה לא לפול, אלא לקום שוב ושוב!

גלגל של עליות ומורדות

אדם שהצליח לעמוד בניסיון מול יצרו – צריך להכין את עצמו לניסיון הבא… לעולם אין לחשוב: גמרנו אתו, הוא כבר לא יוכל לקום… יצר הרע אורב תמיד ומנסה שוב ושוב להפיל את האדם. באותו רגע שמפילים אותו, הוא עלול לקום… כנגדו נתן לנו הקב"ה עוצמה אדירה, המאפשרת לנו לעמוד מולו שוב.

מאידך גיסא – אם היצר הרע הפיל את האדם, אל לו לחשוב: 'זהו, גמרנו, הוא ניצח אותי…' חלילה וחס! גם לאחר נפילה עדין יש לאדם כוח להתרומם, ובפעם הבאה הוא יהיה המנצח!

לעולם אין להתייאש – היצר הרע אינו מתייאש לעולם, וגם אתה אל תתייאש, לעולם תחזור ותלחם בו!

אדם צריך לדעת שהמאבק עם היצר כמוהו כגלגל – גם מי שיורד למטה, יכול עדיין לעלות למעלה. הדבר תלוי באדם בלבד – אם יהיה בו אומץ ולא ייתן לייאוש לחלחל ללבו, תמיד יוכל לעלות ולנצח!

פתויי היצר

היצר הרע מגיע אל האדם בפתויים גדולים, אולם מי שרוצה – יכול לעמד נגדו, לא להתפתות לו, ולנצחו!

לפעמים מרגיש אדם: 'זהו זה, עשיתי ככל יכולתי, מעבר לכך אני פשוט לא מסוגל'. לעתים עובד היצר בכוון הפוך, וממריץ את האדם לקבלות ולחומרות שבאות על חשבון מצוות שהוא חייב בהן – אלו וגם אלו אינם אלא פיתויים של היצר. צריך להתחכם כנגדו, ולזכור תמיד מה רוצה מאתנו ה' יתברך.

שוכחים מה עוד דרשו מהפסוק…

האדמו"ר רבי דוד מלעלוב זצ"ל, היה למדן עצום ועובד ה' גדול. הקפדה גדולה היה מקפיד באפיית המצות שלו. היו אלו מצות שמורות בשמירה מעולה, שנעשות בדקדוק גדול וביראה עצומה. הוא עצמו טחן את החיטים ואפה את המצות!

שנה אחת, ימים ספורים לפני חג הפסח, נכנס לביתו עני וביקש: "רבי, הצילני! תן לי משהו לאכול!". הושיבו הצדיק ופנה לחפש אחר דבר מאכל – אך לא מצא מאומה. הבית היה ריק.

חשב: מה אביא לו? איך ביכולתי להאכילו? ונזכר במצות השמורות שלו… נטל אותן, פורר אותן לחתיכות, והביאן לפני העני המורעב!

בליל הסדר נבהלו בני ביתו לראות, כי המצות היקרות אינן. בררו, ונודע להם שהרב נתן אותן לעני!

נדהמו: מדוע לא שלח את העני לחפש אוכל בבית אחר? למה לתת לו את המצות השמורות היקרות?

ענה להם הרב: "שוכחים אתם מנין לומדים שהמצות צריכות להיות שמורות… התורה אמרה: 'ושמרתם את המצות'. דרשו רבותינו במכילתא (פרשה ט): 'אל תקרא כן אלא ושמרתם את המצות', כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד". באה לידך מצוה? חטוף אותה! אל תאמר: אלך ואחפש מישהו אחר שיעשה זאת… לא! אתה עצמך! אל תחמיץ את ההזדמנות!".

"וכי ייפלא עוד בעיניכם שנתתי לו את המצות השמורות שלי?!" סיים הצדיק,  היצר אורב לאדם, אך עבודתנו בעולם היא לנצחו, ולהגיע לדבקות עליונה בקב"ה, שממנה מגיעים לכל המידות הטובות.

(לקט מתוך הספר 'משכני אחריך')