מעשה היה אצל הגה"צ רבי אשר פריינד זצ"ל שהזמין כמויות אדירות של עופות בכדי לחלקם לעניים (וכידוע כמה גדולים מעשיו בגמילות חסדים, ומ'אשר' שמנה לחמם של דלים ואביונים), ובאותו הזמן לא היו לו מעות לשלם, על כן לווה ממון ודמים בכדי לשלם על העופות.
בעזהשי"ת הגיע ה'משלוח' ואברכים חשובים העמיסו את העופות בתוך מכולה המשמשת כ'מקרר', אך היה שם אחד אשר מסיבות שונות שאין כאן המקום לפרטם חרה אפו והלך וניתק את זרם החשמל, והימים ימי קיץ לוהטים, תוך כמה שעות נדף ריח נורא בכל המקום, ונגלה השבר הגדול, כי כל הכמות הגדולה של העופות הבאישה והוכרחו להשליך את הכל לאשפה… וגם כל הכסף הלך לטמיון…
שמע רבי אשר על אשר אירע, ומיד ביקש מהנהג שיוליכו ברכבו עד היער, שם ציווה על הנהג להמתין לו, והוא העמיק בגפו למעמקי היער, סקרנותו של הנהג גברה עד מאד מה מצא לו רבו לעשות שם, ודווקא עתה, על כן התקרב אל מקום עמדו, הסתתר ושמע את כל 'שיחתו' לפני ה', ושמע איך שר' אשר שופך נפשו בקולי קולות, וחוזר על דבריו פעמים רבות עד אין מספר, 'ריבונו של עולם, ס'איז נישט ער, ס'איז דו, ס'איז נישט ער, ס'איז דו. (ריבונו של עולם, זה לא הוא, זה אתה.. זה לא הוא, זה אתה..) כאומר, לא מי שניתק את הזרם במו ידיו הוא שקלקל את העופות, והוליך לטמיון השקעות של רבבות ואלפים, אלא אתה אבי שבשמים עשית זאת לטובה וברכה.
בערוב ימיו של הגה"ח רבי זלמן בריזל זצ"ל ביקר בבית אחד מחתניו, בצאתו משם הזמינו מונית שייקחהו לביתו – באותם הימים כבר הייתה ההליכה וכל תנועותיו קשים וכבדים עליו והוכרח לסיוע ועזר על כל צעד ושעל…
והנה לאותו בנין בו שהה ר' זלמן היו שני שערים משני צידי הרחוב, וכבר התקרב בקושי רב ומאמץ גדול לאחד השערים בלווית נכדו , והנה הם שומעים כי המונית ממתינה להם בשער השני, החל ר' זלמן מדדה עם נכדו לכיוון השער השני, אך בינתיים פנה הנהג לשער הראשון, ושוב דידו השניים אל השער הראשון… תוך כדי ההקפות הנה והנה פנה ר' זלמן לנכדו – בל נהיה אפיקורסים ח"ו, וכי הנהג הוא המדדה הנה והנה – הרי הוא שליח שלוח מאת הבורא, ונמצא כן הוא רצון הבורא, והרי את רצון ה' יש לקיים מתוך שמחה, ותוך כדי ההליכה הקשה הנה והנה פצח בריקוד ומחול למען כבוד שמו יתברך שמו.
מסופר על רבי מאיר לאמשינוב מ'בית וגן' בירושלים, שסיפר לתלמידיו כי אצלם ישנו מנהג במשפחה, והוא כי אחרי שהם קמים משבעה על אדם שנפטר ל"ע, הם מוזגים לכולם כוס 'קוניאק' ומברכים עליו. ומדוע? מפני שכל זמן 'השבעה' יושבים האבלים והמנחמים שבעה ימים על הריצפה ודנים בצער: "אם הרופאים היו נותנים לו תרופה אחרת, זה לא היה קורה… אם הוא היה שומר על עצמו בגיל צעיר – הוא היה איתנו עכשיו… אם הוא לא היה עולה לרכב בשעה כזו, הוא לא היה נפטר בתאונה"…
כך שבעה ימים ממלאים את הראש בדברי כפירה, נגד האמונה בבורא עולם שכך גזרה חכמתו יתברך על אותו אדם ע"פ שורש נשמתו, וכל הדברים שהביאו לצערו ופטירתו היו רק שליחים להוציא לפועל את הגזירה.
על כן, לוקחים כוס 'קוניאק' בשביל לנקות ולשטוף את הראש ממחשבות הכפירה ומברכים בקול: "שהכל נהיה בדברו", שכך היה חייב להיות, והכל נעשה בדיבורו ורצונו של בורא העולם.
(מקורות: 'באר הפרשה', 'טוב לחסות בה")