"ואנחנו כורעים ומשתחווים לפני מלך מלכי המלכים" (עלינו לשבח)
תלמיד חכם שהתקבל לכהונת הרבנות באחד המושבים בארץ, החליט לחזק את לימוד התורה במקום, וייסד תקנה חדשה, לפיה יתקיים שיעור תורני לאחר תפילת המוסף של יום השבת.
הרב החדש היה סבור, שבאמצעות השיעור הזה תהיה בידו אפשרות להרביץ תורה במתפללים, ולדבר גם על העניינים הדורשים חיזוק במושב.
כוונתו של הת"ח היתה טובה, אבל התקנה החדשה לא התקבלה בעין טובה אצל חלק מן המתפללים. היו, כמובן, ששמחו מאוד על כך, ושיבחו את המרא דאתרא החדש על יוזמתו, אבל כמו בכל מקום היו גם כאלה שהתנגדו.
"אם הרב רוצה לומר שיעור, בכבוד; אין לנו כל התנגדות עקרונית לכך, אבל מדוע לעשות זאת דווקא בשעה שרבים רוצים כבר ללכת לביתם, ועל ידי השיעור מאלצים אותם להתעכב בבית הכנסת?" – טענו.
גם המתלוננים ידעו שהסיבה לקביעת השיעור בעת שכזו, היא רצונו של הרב להגיע למספר משתתפים גדול ככל האפשר, הנמצאים כבר ממילא בבית הכנסת, אבל כיון שהם רצו ללכת לביתם, גרם להם הדבר עוגמת-נפש.
בוודאי שמדברי המתנגדים לא נודף ריח של אהבת-תורה, אבל הרב החדש היה צריך להתחשב בכך, ולקיים את השיעור בזמן נוח יותר.
גם אני סברתי בתחילה שהרב ההוא עשה שלא בחוכמה, כי לכאורה לא כדאי לקבוע שיעור בלא הסכמת הקהל, ויש בכך טירחא דציבורא, אבל לאחר שראיתי את ה'פתיחה' של ה'שערי תשובה' להלכות ראש השנה בשו"ע, רווח לי במקצת.
בסימן תקפ"ד, סעיף קטן ג', מביא ה'שערי תשובה' – "מעשה באחד שהיה לו קצת מיחוש ולא יכול היה לילך לבית הכנסת, והפצירו בו בניו שיתקעו לו, ויאכל, ולא רצה, ומחמת הפצרתם נָדַר שלא לאכול עד אחר זמן היציאה מבית הכנסת"…
ואם לא היה די בנדר זה, אזי "כאשר השלימו תפילתם, ורצו לצאת, בא חכם ודרש דברי כיבושין, כמו שעה אחת או שעתיים, ואיחרו לצאת"…
גם במקרה של ה'שערי תשובה' לא יכלו הציבור לצאת לפני תום השיעור, והרי לנו שרב הקובע שיעור במצב שכזה, אינו גורם לטירחא דציבורא.
מדוע מקצרים בשמונה-עשרה של שבת, ומאריכים בפסוקי דזמרה?
מאידך, יש דברים שבוודאי אינם גורמים לטרחה.
הגר"ש טנא זצ"ל, אב"ד תל אביב, שאל: ידוע שהסיבה שמקצרים בתפילת שמונה-עשרה של שבת, ואומרים בה רק 7 ברכות, היא כדי לא להטריח על הציבור. ואם כן, שאל, מדוע בפסוקי דזמרה של שבת מאריכים מאוד, ומוסיפים שם קטעים הגורמים להתארכותם של פסוקי דזמרה? הלא דבר הוא!
ותירץ: הרי מדובר בפסוקים של זימרה, בהם אנחנו מזמרים להשי"ת; וכי יש אדם אחד בעולם שהזימרה והשירה נחשבים אצלו לטרחה?
כל הקהל אומר 'עלינו לשבח' בצוותא
הזכרנו קודם את 'סוף התפילה', שבה ביקש הרב ההוא לייסד שיעור. הבה נדבר עתה על מה שאומרים תמיד בסוף התפילה…
החוויה הרוחנית הזו לא תישכח במהרה, ממתפללי בית הכנסת המרכזי ברמת אלחנן. בליל יום כיפור של שנת תש"פ, לקראת סוף התפילה ואמירת 'עלינו לשבח', ביקש רבינו הגאון המרא דאתרא שליט"א את רשות הדיבור.
בעשרות שנות קיומה של רמת אלחנן, לא זכור לנו שהרב שליט"א עולה במדרגות ההיכל, בלילה המקודש ביותר בשנה, ומדבר לפני הקהל. הכל הבינו שמדובר במסר מיוחד שהגר"י זילברשטיין מבקש להעביר, דווקא עכשיו, בליל יום כיפור.
ואכן, הרב דיבר על כך שצריך לחזק את תפילת 'עלינו לשבח', שכיון שהיא נאמרת בסוף התפילה, אין אנחנו מכירים בערכה הרם, ומזלזלים בה, ולפעמים אף מדלגים עליה ולא אומרים אותה כלל.
הרב שליט"א אמר שדווקא עכשיו, ביום כיפור, כדאי מאוד לתקן את הענין, ולכן הציע שכל הקהל יאמר בצוותא, בקול רם ובכוונה גדולה, מתחילת 'עלינו לשבח', ויעצרו לפני שמגיעים ל'ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים'. ואחר-כך נֹאמַר כולנו ביחד 'ואנחנו כורעים', ובכך נזכה להעלות את התפילה לפסגות נישאות.
וכך אכן היה. תפילת 'עלינו לשבח' נאמרה באווירה עילאית, ובהרגשה של רוממות, כשהקהל כולו, מבוגרים צעירים וילדים, מצטרפים יחדיו לשירת-הלל להשם יתברך.
תפילת 'עלינו לשבח', שצריכה להיאמר בשמחה מרובה, ומתוך הרגשת-קירבה להשי"ת, שלא שם חלקנו עמהם וגורלנו ככל המונם, עוררה בעבר קנאה-רבתי אצל הגויים, קנאה שהובילה לקטרוגים נגד היהודים, ולפוגרומים קשים.
דמו של העם היהודי ניתז על 'עלינו לשבח', לאחר שכמה משומדים הלשינו אצל האומות שהיהודים מתכוונים בתפילה זו לחרף ולגדף את הגויים. מה שהתסיס את הגויים במיוחד, היו המלים "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם, שהם משתחווים להבל וריק, ומתפללים אל אל לא יושיע".
קטע זה ב'עלינו לשבח' מיוסד על הפסוקים בספר ישעיה (ל' ז', מ"ה כ') – "ומצרים הבל וריק יעזורו' וכו'; הנושאים את עץ פסלם ומתפללים אל אל לא יושיע". אחד המשומדים הוציא לעז על בני העם היהודי, שהם מתכוונים לחרף את 'אותו האיש', שכן שמו הוא בגימטריא 'וריק'.
היו משומדים אחרים שהלשינו שהיהודים נוהגים לירוק אחרי המלים "ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה".
כל הדברים הללו גרמו לשפך-דם בקרב העם היהודי, ודוקא משום כך הפכה תפילת 'עלינו לשבח' לתפילה נשגבה ונוראת-הוד, המסמלת את האמונה המוחלטת של העם היהודי באלוקיו, שמודֶה לו על כך שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה, אלא קֵרְבנו לעבודתו ונתן לנו את מצוותיו וחוקותיו.
ועל כן אנחנו מכריזים ואומרים: "הוא אלוקינו אין עוד, אמת מלכנו אפס זולתו"!
נהרות-הדם של אחינו בני ישראל, שנשפכו על תפילה זו בכל מקומות מושבותיהם בגולה הדוויה, מביאים אותנו, בני הדור האחרון, לאחוז ביתר-שאת וביתר-עוז בתפילת 'עלינו לשבח', ובכל מה שהיא מסמלת.
מצאנו לנכון לצטט כאן כמה קטעים מדבריהם של גדולי המחברים, בעניינה של תפילת 'עלינו לשבח'. וכך כותב 'יסוד ושורש העבודה':
"ויתחיל עלינו לשבח לאדון הכל, ויחשוב בשמחה עצומה מאוד בזה הלשון ממש: עלינו מוטל וחיוב לשבח לאדון הכל, וגם עלינו מוטל וחיוב לתת גדולה ליוצר בראשית, על שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה, ושלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם וכו'.
"ואנחנו כורעים, צריך כריעה גדולה בברכיו. ומשתחווים ומודים, צריך ג"כ השתחוויה גדולה. ועיין בסדורים ג"כ מעניין הכריעה. ויכניס שמחה עצומה בלבו באמירת התיבות, ישמח מאוד שזכינו לכל זה.
"וכשיזקוף יאמר ג"כ בשמחה עצומה מאד ומאד: לפני ממ"ה הקב"ה, וראוי לקבל עליו תיכף מסירות נפש בציור איזו מיתה, מרוב השמחה והחדווה שיבער בלבו על זכייה זו, ובודאי יעשה בזה נחת רוח גדול ליוצרנו ובוראנו ית"ש ויתעלה זכרו לעד.
"הוא אלוקינו אין עוד אמת מלכנו אפס זולתו, כל זה יאמר בשמחה עצומה עד מאוד, ובכל עוצם כוחו, ובפריסת-ידיים למעלה, ויתאמת בלבו הַאֲמָנָה עצומה וחלוטה, שרק הוא ית"ש ויתעלה אלוקינו אין עוד אחר.
"ומובטח אני בזה, אחי ורעי ידידֵי השם ואהובי נפשי, במי שיאמר שבח זה בשמחה עצומה עד למאוד, עד קצה תכלית השמחה וגודל ההתלהבות, בודאי מגודל השמחה וההתלהבות, יקבל עליו מסירות נפש כמה פעמים במקומות ידועים בשבח הגדול הזה.
"וכשיאמר התיבות 'ועל כן נקוה לך ה' אלקינו לראות מהרה בתפארת עוזך', ראוי להכניס בלבו שמחה עצומה עד מאוד על זה הקיוּוי ממש, כאילו שומע בעת הזאת הבשורה מפי אליהו ז"ל, שיבשר שביום הזה תצא השכינה מהגלות, ונזכה לראותה, ויכניס בלבו האמנה אמיתית שבודאי יבוא העת והזמן שתצא מהגלות, ואף אם יתמהמה אחכה לו.
"'וכל בני בשר יקראו בשמך להפנות אליך כל רשעי ארץ כו', עד סוף כל נוסח השבח, יכניס האדם בלבו שמחה עצומה עד מאוד, עד שכמעט לא יעמוד כוח מרוב החדווה והשמחה שתבער בלבו, על הקיווי זה של עתיד, שאז יתקדש שמו הגדול לעיני כל חי בכל העולם. כי כל העמים כולם, מקטנם ועד גדולם, ידעו האמת באמונה שלימה ואמיתית, שה' אלוקינו הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד מלבדו.
"וכולם יכרעו ויפולו לפניו מפני הדר גאונו ית"ש ויתעלה, ויתנו יקר וגדולה וכבוד לשמו הגדול ית"ש ויתעלה, ואז יתגדל ויתקדש שמו הגדול בכל העולמות עילא ותתא.
"ובייחוד הפסוק והי' ה' למלך כו' יאמר בשמחה עצומה עד מאוד. והאר"י ז"ל מזהיר על פסוק זה לאומרו בכוונה גדולה. ויאמר הפסוקים: 'אל תירא מפחד וכו", ונדפס בסדורים גודל מעלתם".
מן הראוי להזכיר גם את דברי הרוקח שאמר:
"כל איש הירא את דבר ה' ישים על לבו, ויכוון מאוד כשמתפלל 'עלינו לשבח', כי שיר השירים הוא… ומשתחווה באימה ויראה וברתת וזיע בשיפוי ראש, כי כל צבא השמים שומעים, והקב"ה עומד עם פמליא של מעלה וכולן עונים ואומרים 'אשרי העם שככה לו' וכו'".
הבה נתחזק כולנו באמירת 'עלינו לשבח', ונִדְמֶה שדווקא בתקופה זו שאנו חיים בה, הכוונה בתפילה זו צריכה להיות קלה במיוחד… שכן, האווירה מסביבנו מתנהלת כמעט באווירה-של-גויים, וכשאנחנו מתפללים 'ולא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם', נוכל, לצערנו, לכוון על אחינו בני ישראל, שלא זכו להימנות על באי בית המדרש, ותהלוכות-חייהם דומות לאלה "המשתחווים להבל וריק, ומתפללים אל אל לא יושיע".
ההודיה שלנו באמירת תפילה זו, צריכה אפוא לפרוץ מקירות-לבנו. להרגיש בחוש, ולהוקיר את העובדה שאנחנו זכינו להיפקד ולהשתייך על חייליו של צבא-השי"ת, ואנחנו משתדלים לקיים את רצונו בלבב שלם, ולהיכלל בתוך החבורות של יראי-השם ועושי-דברו.
היש לנו אושר גדול מזה?
כשההרגשות הנ"ל תיקָבַענה בתוכֵנו, ייקל עלינו להתחזק ולהתרומם בתפילת 'עלינו לשבח', ובוודאי שלא נזלזל בה, ונהפוך אותה ל'תפילת הדרך'… הנאמרת ביציאה מבית הכנסת, כשפָּנֵינו מופנות כבר החוצה…
גם התקווה הגדולה, תקוות-הדורות, הבאה לידי ביטוי בקטע של "ועל כן נקווה לך", 'מדברת אלינו' כיום יותר ויותר, בראותנו את הנעשה בחוצות, ואת ההתדרדרות הנוראה השוררת בענין שמירת השבת.
על כל אלה, ועל הגעגועים והכמיהה המפעפעים בליבו של כל יהודי, עד בוא הנחמה הגדולה, אנחנו מתפללים בקטע זה, ביודענו שכגודל התלאות, והדבקות בה', כך תהיה גודלה ועוצמתה של הנחמה.
"לראות מהרה בתפארת עוזך, להעביר גלולים מן הארץ, יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון" – אה, איזו תפילה טהורה!
בואו, אפוא, ונתחזק כולנו באמירת 'עלינו לשבח' בהתלהבות, ומתוך רטט של קדושה.
מי שמברך ברכת המזון 'בשמחה ובטוב-לבב', ממשיך על עצמו בריאוּת שלימה
ומ'עלינו לשבח', לברכת המזון, שגם היא צריכה להיאמר ברוב שמחה והלל להשם יתברך על שנתן לנו לחם לאכול.
יהודי אחד ניגש אלינו וסיפר בצער שיש לו בבית בעיה רפואית קשה, הוא מעונין לדעת מה הדבר שעליו לעשות כדי להיחלץ מהבעיה.
לשם כך פתחנו בפניו את הספר 'ברית עולם', שחיבר רבי משה דוד וואלי, תלמיד-חבר של הרמח"ל, ובו יש התייחסות ישירה לשאלה הנ"ל. המחבר מתייחס שם למחלות הפוקדות את בני האדם, וכותב שמחלות אלו נובעות בעיקר מ'המזונות הבלתי-מבורכים', דהיינו מהמאכלים הלא-טובים, שאינם מתברכים במעיו, ונותן עצה כיצד להגיע למצב שבו המזונות יהיו מבורכים תמיד.
וכך כתוב בספר 'ברית עולם' (על פרשת משפטים): "רובם של החולאים מן המזונות הבלתי-מבורכים, שמתאחז בהם הרע, מה שאין כן המזונות המבורכים, שאדרבה מתערב בהם הטוּב של הקדושה, שלא לבד יש לו כוח לשמור מן החולי שלא יבוא, אלא אפילו להסיר את החולי שכבר בא על איזה קלקול, כי המזונות המבורכים הם ודאי במקום תרופות, וזהו שנאמר 'וברך את לחמך ואת מימיך, והסירותי מחלה מקרבך'".
ה'ברית עולם' מוסיף וכותב ש"העבודה הפרטית והסגולית המברכת את המזונות, היא דווקא ברכת המזון האמורה כהלכתה, שאם האדם אינו מברך כל עיקר, או שאינו מברך כראוי בשמחה ובטוב-לבב, אין הברכה שרויה במעיו, ואז אדרבה לחמו במעיו נהפך למאורת-פתנים בקרבו, וזה גורם לו חולאים רעים ונאמנים' וכו'; 'כי לבסוף יוכרח להודות בפה מלא שלא נתפשטה ברכתו בבני מעיו, לפי שביטל או זלזל בברכת המזון" וכו'.
"ולא תקפוץ להקשות, בענין אומות העולם, שאינם מברכים על מזונם, או שמברכים ללא אלוקי אמת, ואעפ"כ יערב להם מזונם, ומתקיימים בריאים וחזקים, דשנים ורעננים; כי כבר כתבתי במקום אחר, שענייניהם של אומות העולם הם כפי מזלם' וכו'.
למדנו מכאן על כוחה העצום של ברכת המזון לרפא את האדם מכל תחלואיו, בכך שהאדם המברך בשמחה ובטוב-לבב, מביא לכך שהמאכלים שבמעיו מתברכים, והן-הן התרופות הטובות ביותר לגופו.
(מתוך הספר 'שבת בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן)