"ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה" (כ"ב, ו)
הקדוש ה'חפץ חיים' שאל, מדוע בלק קרא לבלעם לקלל את ישראל ולא קרא לו לברך את מואב, והלא בלעם היה לו כח גם לקלל וגם לברך, וכמו שנאמר "כי ידעתי את אשר תאור יואר ואת אשר תברך מבורך", וא"כ לכאורה היה יותר הגון שיקרא לו לברך את מואב, וממילא לא יוכלו ישראל להרע להם.
ואמר ה'חפץ חיים', שבלק היה שונא ישראל, ורצה לכלות את ישראל כמטרה בפני עצמה, מלבד עצם פעולתו להציל את מואב מפני בני ישראל, ולכן כשהיו לו שתי אפשרויות, או לברך את מואב או לקלל את ישראל, העדיף לקלל את ישראל שכן בדרך הקללה הרוויח לעצמו עניין נוסף, שראה בו כמטרה בפני עצמה.
וזו דרך הגויים, שרוצים לכלות את השני כמטרה בפני עצמה ולא רק כדי להציל את עצמם (עי' עוד בדברינו לעיל בפסוק ג' בעניין זה).
*
דבר זה רואים אנו בחוש בהרבה מלחמות של הגויים נגד ישראל מדורות עולם, שאין מטרתם במלחמה רק כדי להציל את עצמם מיד האויב, אלא מטרתם בעיקר להפסיד לישראל מתוך שנאה גלויה לעם ישראל, עד שפעמים הרבה הם מסכימים גם להפסיד לעצמם, כדי להשיג עוד מפלה לישראל.
ועובדא הווי קרוב לסוף מלחמת העולם השניה, שבאו גנרלים מהחזית והודיעו לצורר היהודים היטלר ימ"ש, שצריך בדחיפות את קרונות הרכבת כדי להביא חיילים ונשק למלחמה, וביקשו את רשותו להפסיק באופן זמני את השימוש ברכבות, עבור העברת יהודים למחנות השמדה להורגם ,כיון שצריכים את הרכבות להעברת נשק לחזית המלחמה. הצורר רגז עליהם ואמר: "אינכם מבינים, עיקר המלחמה שלנו הוא למחוק את היהודים מהעולם, וכל עוד שנשארו כמה יהודים בעולם, לא היה כדאי לנו כל המלחמה" (עפ"ל), ושילח אותם בחרון אף. וכך הייתה גודל רשעותו שהסכים להמעיט בקרב הרבה חיילים ונשק כדי להשמיד עוד יהודים הי"ד, ימח שמו וזכרו.
ובזמנינו אנו רואים כעין זה כאן בארץ ישראל, שהממשלה מקצצים מאוד בכל ההוצאות שלהם, אבל מאידך מייחדים תקציבים גדולים כדי לפעול מרובה, כדי להוציא בני ישיבות מלימוד התורה, וכל זה בעוד שאנשי הצבא גופא אומרים 'מה לנו ולצרה הזאת', הרי החרדים רק מפריעים לצבא בדרישותיהם המיוחדות לכשרות ותפילה וכיו"ב, ומ"מ השלטון דורש את גיוס בני הישיבות, כי אין כוונתם בגיוס החרדים לתועלת עצמם, אלא יש להם מטרה בפני עצמה, לשבור את החרדים ולשלוח אותם לצבא ל"כור ההיתוך" הטמא שלהם, בתקווה ששם יתרגלו לחיות כמוהם ויהיו עם אחד עם החילונים ח"ו.
*
הקדוש ה'חפץ חיים' הוסיף ואמר עוד, שיש להתבונן כאן בטהרת נפשם של ישראל לעומת שפלות נפשם של הגויים, דהנה בן ישראל שמצבו בכי-רע, מה הוא עושה, הולך הוא לצדיק ומבקש ברכתו ומתפלל להשי"ת שיושיעו, אך אינו מחפש לקלל את הצד השני המפריע לו, אבל אומות העולם בעת צרתם, אינם מחפשים רק את ישועת עצמם, אלא מחפשים להזיק ולקלל את הצד השני ומנסים לכלותו.
ובעוונותינו הרבים, היום נתפשט, שכאשר יש איזה ריב או מחלוקת בישראל, מקללים אחד את השני, ויש לדעת שזהו דרכו של בלעם ולא דרכם של ישראל. ושמעתי מפי הרה"ק בעל ה"דברי יואל" מסאטמאר זצ"ל, שבכל דרשותיו שדרש ודיבר על משמר התורה, אע"פ שהתריע כדרכו נגד פריצי ורשעי עמינו, מ"מ מעולם לא קילל ולא דיבר אישית נגד תלמיד חכם או צדיק, וכן הרה"צ רבי עמרם בלויא זצ"ל אמר לי פעם, שבכל דרשותיו נגד המתפשרים הוא נזהר מאוד שלא להזכיר את שם המתפשרים כדי שלא לפגוע בהם, שהוא לוחם כנגד השיטה ולא כנגד בעלי השיטה.
"ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה" (כ"ב, כ"ג)
"הרשע הזה הולך לקלל אומה שלמה שלא חטאה לו, ומכה אתונו שלא תלך בשדה" (מדרש תנחומא בלק, ח)
פשוטו של המדרש לבאר את גודל הביזיון של בלעם בעיני כל שרי בלק שהלכו יחד עמו, שהיה צריך להכות את אתונו, ולא היה יכול לפעול בדיבור לבד, וא"כ איך יוכל להשפיע לקלל אומה שלמה רק בדיבור.
אמנם נראה לבאר עוד כוונת המדרש, שבאו לבאר גודל צביעותו של בלעם. דמחד גיסא הלך לקלל אומה שלמה שלא חטאו לו במטרה לכלותה מעל פני האדמה, אך מאידך, תוך כדי שהוא עושה דרכו לכלות אומה שלמה, הוא עושה פעולות שאתונו לא תיכנס לשדה אחר, כדי שלא ייחשב כגזלן שבהמותיו אוכלות ומזיקות בשדה אחר.
והדברים נוראים: יכול להיות אדם שנראה כלפי חוץ כאדם טוב לב, שגם מקפיד מאוד שבהמתו לא תיכנס לגזול משדה אחר, אך באמת הוא מושחת מאוד במידותיו, ובשעה שנוגע הדבר לרווחיו הפרטיים, מתגלה קלונו בכל מידותיו הרעות המקננות בליבו, עד שלא איכפת לו לקלל ולכלות אומה שלמה מתוך שנאה עצומה.
*
כן אנו רואים אצל בני אדם המסתובבים בינינו, שישנם אנשים המדקדקים במצוות קלה כבחמורה, אבל כאשר פוגעים בהם, מתפרצים מידותיהם הרעות החוצה, ועלולים הם לפגוע באחרים בלא שום רחמים.
וסוד העניין וביאורו שמעתי פעם מפי הגה"צ רבי אליהו דסלר זצ"ל, שהאדם מצד טבעו מלא במידות רעות, וכדי להכניע את מידותיו הרעות מוכרח האדם ללמוד מוסר ולהתעסק בתיקון המידות, אך אם אינו לומד מוסר, הרי הוא נשאר בצורתו הטבעית עם כל מידותיו הרעות שנולד עמן, ולכן גם אם הוא מדקדק במצוות, או גם אם בימים כתיקונם הוא נעים מאוד לסביבתו, אבל כשמגיע דבר שנוגע לעצמו ולכבודו, מתפרצות כל מידותיו המגונות כלפי חוץ, והוא עלול גם לפגוע בשני, ולפעמים גם מתוך מחשבה שהוא עושה הכל לשם שמים ומתוך כוונה טהורה.
ובדור האחרון ראינו אצל הנאצים ימ"ש, שמחד גיסא היו מראשי העוסקים בפעולות למען הגנת בעלי חיים, והיו נחשבים בין האומות לאומה נימוסית ואנושית, אך מאידך בשנאתם לעם ישראל הם הרגו באכזריות, והשליכו לתוך תאי הגזים ריבי רבבות ובהם רבבות תינוקות וילדים, כי דאגתם לבעלי חיים לא היתה מתוך מידות טובות, אלא מתוך דאגה לעצמם ולתחביבם, ולכן בשעה שהגיעו הדברים לעם ישראל, השנאה קלקלה את השורה והם התפרצו בכל מידותיהם המגונות והמושחתות לאין ערוך.
ועלינו להודות להקב"ה שהבדילנו מן הטועים ונתן לנו תורתו הקדושה שהיא לבדה דרך האמת.
"אוי מי יחיה משומו קל" (כ"ד, כ"ג)
"אוי מי שמחיה עצמו בשם קל" (סנהדרין ק"ו ע"א)
נראה בביאור הדברים כפשוטו, דראוי לו לאדם שמדמה לעצמו שכל מה שהוא עושה זהו רצון הקב"ה ומחיה עצמו בכך, ואינו בודק עצמו בכל עת כדי לתקן עצמו, אלא בטוח הוא שהוא עושה רצון הקב"ה, וכאשר יגיע לעולם האמת יראה את מצבו המדויק, ויתברר לו שאם היה עושה חשבון עם נפשו כראוי, היה רואה כמה צריך הוא לתקן.
וכעין זה שמעתי מפי כ"ק האדמו"ר מגור בעל ה'בית ישראל' זצ"ל לרמוז בפסוק (שמות י, כ"ו) "ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה", שהאדם מסתובב בעולם הזה ומדמה שבוודאי כבר יצא ידי חובתו ועבד את ה' כראוי, אבל אנחנו לא נדע באמת מה עלינו לעבוד את ה', עד בואנו שמה לעולם הנצח, כי רק אז נבין כמה תובעים ממנו לעשות ולפעול, ויתכן שנראה שבזבזנו את זמנינו וכוחינו בעולם הזה שניתן לנו כדי לזכות על ידו לחיי נצח, ונבין מה החמצנו בעולם הזה.
והגה"צ רבי ישראל סלנטר זצ"ל, נשאל מאחד שטען שיש לו שעה אחת פנויה ביום, ושאל באיזה עניין בתורה הקדושה ראוי לו לקבוע לימודו באותה השעה, והשיב לו רבי ישראל שילמד מוסר, כי על ידי לימוד מוסר שעה אחת, ימצא ויראה שיש לו עוד שעות רבות פנויות ביום ללימוד התורה.
*
מו"ר הגה"צ רבי משה שניידער זצ"ל, היה הולך מידי יום ביומו לטייל באיזה גן או יער שקט לצורך בריאותו, ולפעמים הייתי מלווה אותו, ושמעתיו עושה חשבון הנפש ומצייר לעצמו איך הקב"ה ישאל אותו ביום הדין על מעשיו ומה הוא ישיב על כל דבר, וכך היה הולך ומונה את מעשיו ומוסר דין וחשבון מתוך פחד הדין, ולפעמים היה אומר: "ריבונו של עולם, אם תשאל אותי למה לא פעלתי מספיק עבור הילדים בעיר, שרוב רובם בלי חינוך חרדי, אשיב לך שאני כבר פתחתי ישיבה, וגם תלמוד תורה מלבד הישיבה, ואי אפשר לי יותר, שטירחת הישיבה עלי ואני מרגיש שאיני יכול עוד", וכך היה ממשיך לחשוב ולדון האם הקב"ה יתבע ממנו שעליו לפעול עוד, עד שהיה מגיע למסקנא שעשה כפי יכולתו, והקב"ה בוודאי לא יתבע ממנו עוד, וכפי הנראה למד כן מרבו ה'חפץ חיים' שכידוע היה עורך בכל יום חשבון הנפש, והיה מכין עצמו כל חייו ליום הדין.
(מתוך הספר 'ביאורים והנהגות' על התורה)