שמחה גדולה שרתה בקרב יהודי אפטא וגלילותיה. בנו של המרא דאתרא, הצדיק רבי אברהם יהושע העשיל – מי שכונה ה'אוהב ישראל' על שם ספרו, עומד להינשא בשבועות הקרובים, ואין זה דבר של מה בכך. החתונה עצמה היתה צפויה להתקיים הרחק מהעיר הפולנית, בעיר מגוריה של הכלה – אי שם ברוסיה, עובדה שחייבה היערכות מוקדמת.
מקורבי הצדיק, המופקדים על ההכנות לחתונה, חישבו ומצאו כי לצורך הסעת הרבי ופמלייתו נדרשות עשרות עגלות. שמועה זו גונבה לאזני עגלוני אפטא, והפיחה בהם תקוה להגדלה משמעותית בהכנסותיהם. עוד טרם שסוכם עמהם מפורשות, כי הם אלו שייטלו על עצמם את מלאכת הובלת הציבור לשמחה הגדולה, החליטו העגלונים להכין את עצמם לכך. הם עמלו רבות על תיקון העגלות, חיזקו את האופנים, שימנו צירים והחלו לתכנן את תוואי הנסיעה הארוכה – היכן יעצרו למנוחה, באלו אכסניות ילונו בלילות, ועוד כהנה.
אלא שדא עקא, נותרו עוד שבועיים בלבד עד מועד החתונה, אך עגלוני אפטא טרם קיבלו פניה רשמית מביתו של הצדיק. ההזמנה המיוחלת לנסיעה הגדולה בוששה לבוא, ואלו לא ידעו את נפשם. במקביל, גם בני ביתו ומקורביו של הצדיק לא הבינו את סיבת העיכוב. בכל פעם שניסו לדבר עמו ולרמוז לו כי השעה דוחקת והמלאכה מרובה, דחה אותם הצדיק בתואנות שונות: "עוד חזון למועד", "דבר בעתו מה טוב", וכיוצא באלה…
לו ידעו את הסיבה האמיתית, היו הלחץ והדאגה מוכפלים ומשולשים. מאחורי העיכוב עמדה עובדה אחת – בידי הצדיק לא נמצא די כסף לכיסוי העלויות העצומות. אפילו סכום הכסף עליו התחייב כנדוניה לבני הזוג, לא היה ברשותו. אלא שמנוי וגמור היה עמו שלא לגלות זאת לאיש, אלא להתחזק בתפילה ואמונה שלמה כי במהרה תבוא הישועה.
העגלונים מצידם לא שקטו על שמריהם. הם בחרו מקרבם משלחת של שלושה נציגים ושיגרו אותם אל הצדיק, להעמידו על ההכרח לסגור את העניינים. "מה לכם כי תדאגו", השיב להם הצדיק בחיוך רחב, "הכל תלוי בידי שמים, ואין אדם יודע עתו וזמנו", ניסה לנסוך בהם מעט ביטחון ואמונה.
באותו רגע נשמעו פסיעות מכיוון פתח הבית. לחדר נכנסו יחדיו איש מבוגר ועלם צעיר, שנראה בנו. "האין הרבי זוכרני?!", תמה האיש בנימת השתאות, "לפני כעשרים שנה באתי אל הרבי, וביקשתי ברכה לפרי-בטן. באותה שעה קבלתי על עצמי, כי אם יברכני הרבי בבן זכר וברכתו תתקיים, כאשר אזכה בעזרת ה' להכניסו לחופה – אעלה לרבי סך אלף זהובים. והנה, עיניכם הרואות כי הברכה ברוך ה' נתקיימה במלואה. בשבוע הבא, בשעה טובה ומוצלחת עומד הוא להיכנס לחופתו, ובכן, באתי היום כדי לקיים את הבטחתי", סיים האב בעודו מגיש לצדיק צרור כסף שמן.
"ברוך אתה לה' וברוך אלוקי אבותיי שלא נטשתני בשעת הצורך", הגיב הצדיק, וחיוך של אושר האיר את פניו. לאחר שהעתיר ברכות על האב ובנו ונפרד מהם לשלום, פנה הצדיק אל נציגי העגלונים: "אם כן, נראה כי בכל זאת צודקים אתם… הזמן קצר והדרך ארוכה. מחרתיים, בעזרת ה', נצא לדרך".
למשמע הדברים אורו פני העגלונים. באותו מעמד סוכמו כל פרטי הנסיעה – מספר העגלות שיידרשו, התחנות שייעשו במידת הצורך, ושיעור התשלום. את יתרת הסכום העניק לרבנית, כדי להשלים את ההכנות הדרושות לקראת הנסיעה. לאחר יומיים קדחתניים יצאה סוף-סוף השיירה לדרכה.
רק אז הואיל הצדיק לפתוח את סגור ליבו ולשתף את בני ביתו ומקורביו, בסיבה האמיתית שגרמה לעיכוב. "להווי ידוע לכם", הסביר את הנהגתו, "כי כל מה שיצטרך האדם – יוכל להשיג על ידי מידת הביטחון, רק בתנאי שחש כי אין לו למי לפנות בדרכי הטבע כלל, מלבדו יתברך. בדיוק כפי אשר חזו עיניכם, רק כאשר מועד החתונה התקרב, ושום פתרון לא נראה היה באופק – רק אז באה הישועה".
הרי לנו, כי רק מי שמבין מעל כל ספק, שאין ביכולתו לנקוף אצבע מבלעדי ה', זוכה לישועת ה', אך כאשר האדם תולה את יהבו בבשר ודם, אינו זוכה לסייעתא דשמיא. וכבר מובא בספרים הקדושים הביאור לפסוק בתהילים (קכ"א): "שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי", רק ממציאות של 'אַיִן' – שהאדם אינו רואה ישועה באופק בדרך הטבע – רק אז 'יָבֹא עֶזְרִי'.
השל"ה היה אומר כך:
שכן, כאשר האדם סבור שיכול לעזור לעצמו – אומרים לו בשמים, בבקשה, נראה אם אכן תוכל לסייע לעצמך ללא התערבות שמימית. אכן, מי שמכיר בחולשתו ומודע לכך שאין בכוחו להצליח ללא עזרה משמים – הוא זוכה לסייעתא דשמיא.
(מתוך הספר ללמדך – עקב)