את הסיפור הבא שמעתי לפני שנים מהר"ר מאיר בירנבוים זצ"ל, שגויס בתקופת מלחמת העולם השנייה לצבא ארה"ב והיה לחייל היהודי הראשון(!) שנכנס למחנות הריכוז הגרמניים.
[אגב, במחנה 'בוכנוואלד' הוא צילם את הרב הגאון רבי ישראל מאיר לאו שליט"א רבה של תל אביב יפו – בתור ילד ("לולאק"), במחנה אחר פגש את כ"ק האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצוק"ל שהשאלה הראשונה שהפנה לחייל היהודי הייתה: 'האסט תפילין'? האסט תפילין'? יש לך תפילין?]
בוקר ראשון בצבא: ארוחת-בוקר. המאכל הכשר היחיד – דגני בוקר ממותג צ'יריוס'. שפכתי את החלב על הדגנים ובתוך חצי שניה גליתי שיש לי ענין חשוב להחליט: איך לברך את הברכה? האם לכסות את הראש עם היד ולברך מהר – או להוציא את הכיפה מהכיס?
אחד הדברים האחרונים שאמר לי הרב שכטר (מרבני 'ישיבת רבי חיים ברלין' שם למד בערבים) היו: "במהלך המלחמה תוודא שלעולם תתחיל עם רגל ימין קדימה – זכור! הצעד הראשון הוא החשוב ביותר", הכנסתי את ידי לכיס, הוצאתי את הכיפה וברכתי… וכמובן ההתלוצצות לא איחרה לבוא. מישהו בשולחן שאל אותי אם כוונתי לכסות מקום קירח בראש… שמעתי מישהו קורא בשמי 'מייק!' 'מייק!' הסתובבתי וראיתי את חברי 'שמיל קרפר' מה'איסט סייד'.
"מאיפה היה לך את העוז לחבוש את הכיפה?" הוא שאל אותי.
"אל תשאל אותי" עניתי לו "אני לא יודע".
"בכל אופן, תודה רבה" הוא אמר, תוך כדי שהוא הוציא את הכיפה שלו מהכיס. "מעתה ואילך גם אני אסעד עם כיפה".
יום אחד, באמצע ארוחה (עם הכיפה על הראש, כתמיד) נכנס לוטנאנט ג'ונס, הביט בכיפה ופנה אלי: "האם ידוע לך על חוק צבאי האוסר להיכנס למבנה סגור עם כיסוי ראש?"
"כן, אדוני"
"התוכל לענות לי מה מספר ההוראה?"
"כן אדוני. 270-1".
"מצוין. תכנס למשרדי מיד לאחר סיום הארוחה".
כשנכנסתי למשרד שלו הוא הביט הישר לתוך עיני ואמר לי: "נדמה לי שאתה החייל הגרוע ביותר בעולם, אני תובע אותך בבית משפט על אשר עברת על החוק… מי שמודע לאיסור כסוי הראש בתוך מבנה, והוא מזלזל בזה, אינו ראוי להנהיג אחרים". הוא הודיע לי שבתוך שעות אחדות ייגש אלי עו"ד מטעם בית משפט לגנרלים.
ביום שלמחרת התייצבתי בבית המשפט. לוטנאנט ג'ונס הקריא את התביעה והשופט שאל את העו"ד שלי אם יש לו כתב הגנה. העו"ד אמר שלא. למרות שהוא נפגש אתי לא היו לי 'טענות הגנה' – לנוכח התביעה. השופט הביט בי ואמר שהוא בדק את התיק שלי והוא טוב מאוד (מבחינת התביעה…), וחבל מאוד אם לא אחשוב על טענות הגנה. ואז הכריז השופט: "עשר דקות הפסקה". לאחר ההפסקה פנה אלי השופט ושאל אם יש לי מה לומר. עניתי לו שכן – למרות שזה לא בדיוק קשור ל'טענות הגנה'.
אמרתי כך: "עם כניסתי לצבא התחייבתי להיות נאמן לאלוקים וארצות הברית של אמריקה. כאשר חיברו אבות האומה את הנוסח הם קבעו את אלוקים לפני המדינה – וכך גם אני עשיתי".
השופט והנוכחים היו המומים, והם ביקשו לבדוק את הנוסח המדויק של שבועת החייל. לאחר שהתברר שצדקתי, אמר לי השופט "מעולם לא שמעתי על נתבע שיצא זכאי אפילו בלי טענות הגנה', אבל אתה עשית זאת"…
לְמַעֲשֶׂה:
ר' מאיר שירת ביחידה מובחרת של הצבא. גם היום, אבל בעיקר אז, המשטר ביחידות המובחרות הוא קשוח שבקשוחים (ובפרט בשעת מלחמה). מהיכן שאב הבחור הצעיר את כוחו לעמוד מול המערכת?
לפני תחילת השירות, צייד הגאון רבי יצחק הוטנר זצוק"ל את הבחורים במכתב הדרכה ועידוד.
המכתב נפתח בדוגמא מבדיקה בהלכות 'טריפות' שעורכים לבהמה שנפצעה: מעמידים אותה במים כנגד הזרם. אם היא מצליחה לשחות נגד הזרם סימן שהיא כשרה!
שח רבי מאיר:
"כשהנחתי את הכיפה על הראש בבוקר הראשון ההוא, הוכחתי לעצמי – שיש בי את הכוח לשחות נגד הזרם. והידיעה הזו עצמה נסכה בי כוחות לארבע השנים הבאות!"
פלא פלאים: באופן טבעי אכן לא היה לו כח לנצח את המערכת. אבל הפעולה הראשונה שלו בכיוון הנכון, היא עצמה נסכה בו את הכח להמשיך!
הוי אומר שכאשר אדם ניצב מול משימה קשה, והוא מיואש ממנה, מה שמוטל עליו זה להתחיל – וההתחלה גופא היא שתנסוך בו את הכוחות להמשיך!
(ישראל למברגר מוסף שבת קודש יתד נאמן יז אב תשפ"ג)