המעשה הנפלא שלפנינו סופר לפני כמה שנים בסעודת סיום מסכת מיוחדת במינה שערך אחד ממשתתפי שיעור הדף היומי הנמסר ע"י הרב שלמה מונק שליט"א.
עורך הסעודה, ר' יעקב פרל הי"ו, איש ציבור וחבר מועצה, הינו דמות מוכרת בקהילות הצפון ובמיוחד בקרב תושבי העיירה רכסים בה הוא מתגורר. הוא עבר בחייו דברים רבים, ולמרות זאת מצב רוחו המרומם והעירני מעורר עליזות ושמחה גם בקרב סובביו. כבר בתחילת לימוד מסכת שבת במסגרת השיעור, הודיע ר' יעקב : "סיום המסכת שייך לי". וכאשר סיימו את המסכת, היא אכן היתה שלו. הוא ערך סעודת סיום מפוארת, בפאר והדר ובטוב טעם, בהשתתפות עשרות בני משפחה, חברים ומכרים. "זו הסעודה המרגשת שחוויתי מימי", העיד לאחר מכן.
מה היה כל כך מיוחד בסיום הזה? היו לכך שתי סיבות. א' – היתה זו הפעם הראשונה בשמונים שנותיו לאיו"ט שר' יעקב זכה לסיים מסכת! והסיבה השניה, אותה הופתעו לשמוע לראשונה משתתפי הסעודה המרגשת: היתה זו גם סעודת הודיה! ר' יעקב סיפר לנוכחים כי במהלך לימוד המסכת התעורר חשד למחלה בגופו, אך ברוך ה', לאחר בדיקות – הכל נמצא בסדר.
מגיד השיעור והמשתתפים השתאו לשמע הדברים, בהיזכרם כי חתן השמחה לא החסיר אף לא יום אחד במהלך התקופה. עתה קלטו כי עובדה זו כלל לא מובנת מאליה, ודרשה ממנו תעצומות נפש מיוחדות לנוכח הפחדים והחששות שליוו אותו מטבע הדברים באותם ימים.
ומכאן, לסיפור המיוחד שסופר במהלך הסעודה על ידי הגאון רבי יעקב בייפוס שליט"א, אשר הוזמן לכבד את המעמד. הוא ריגש את הנוכחים בתיאור דמות מעניינת שהתגוררה בעיירה לפני עשרות שנים, אשר נמנתה על המתפללים בבית הכנסת 'שארית הפליטה'.
בית כנסת 'שארית הפליטה', כשמו כן הוא, ריכז אליו יהודים שנותרו לפליטה מן השואה האיומה וביקשו להתכנס בצוותא לתפילה. הם לא היו צריכים לדבר על מה שהם עברו. די היה להם לשתוק יחד. אף אחד אחר אינו יכול להבין שתיקה זו מלבדם. באותו בית כנסת שימש כגבאי מיודענו ר' יעקב פרל הי"ו, אשר פיקד ביד רמה על שיעור שבועי שנמסר בכל שבת לפני תפילת מנחה, על ידי הגר"י בייפוס שליט"א, במסכת אבות.
בכל שבת, חמש דקות לפני תום השיעור, סיפר הרב בייפוס, היתה דלת בית הכנסת נפתחת, ודמות גבוהה התגנבה חרש פנימה. הלה פסע עקב בצד אגודל אל שולי בית הכנסת והטה את אוזנו. דמותו התמירה היתה מעין ניגוד לארשת פניו המבוהלת.
כך חזר על עצמו המחזה בכל שבת. מיד לאחר השיעור התקיימה במקום תפילת מנחה, בה התפלל התמיר המכונס בתוך עצמו, ואחר כך הסתלק כלעומת שבא. מעולם לא פצה את פיו, ולא יצר קשר עם מגיד השיעור.
עד לאותה שבת, בה נוצר ביניהם קשר לרגע אחד. באותה שבת, סיים הרב בייפוס את שיעורו ופנה לצאת מבית הכנסת. בעודו יורד במדרגות בית הכנסת, הגיע מולו אותו יהודי, מתנשף ומתאמץ. "הפסדתי, הפסדתי", הוא מלמל, ולא הגיב לניסיון ליצור עמו דו-שיח. וכך בעודו ממשיך לטפס במדרגות מלמל ושב ומלמל: "הפסדתי, הפסדתי".
"יצאתי משם", סיפר הרב בייפוס, "וחשבתי לעצמי: הרי כל שבוע הוא מפסיד. הוא מגיע חמש דקות לפני הסוף ומפסיד את רוב רובו של השיעור. אם כן על מה חרה אפו שהפסיד את חמש הדקות הבודדות הללו? בסך הכל חמש דקות – 'הפסדתי'???
"ברם, לאחר זמן מה הבשילה בקרבי ההכרה, כי כל אחד וקביעות התורה שלו – אך הקביעות היא הקובעת אם יש לך שייכות לתורה. אותו יהודי, ככל הנראה לא מסוגל היה לקבוע השתתפות בשיעור לזמן העולה על חמש דקות, אך כאשר החמיץ את קביעותו זו, נתכרכמו פניו. 'הפסדתי, הפסדתי'. הוא הפסיד את כל עולמו. לא חמש דקות, אלא את קביעות התורה שלו, והפסד זה צרב את כל יום השבת שלו, ואת כל השבוע שאחריו, אשר ניזון מקביעות התורה לה היה מסוגל".
(מעובד מתוך מאמר בגיליון 'מאורות הדף היומי')