לפני 27 שנים, שנת תשנ״ו, השעה 21:50
ישבתי בביתי, יודעת שבעלי מסיים עכשיו למסור שיעור בישי ועוד כרבע שעה, מקסימום עשרים דקות, הוא מגיע בע״ה הביתה. צלצול הטלפון שינה לי את התוכניות. הרמתי את השפופרת. בעלי על הקו, הוא התקשר מהטלפון ציבורי הסמוך לישיבה. "אשוב מאוחר הערב, אני מתעכב", אמר. שאל אם זה לא משבש תוכניות ואם זה בסדר. אמרתי שכן, לא שאלתי שאלות, ידעתי מה משמעותן של צמד המילים: " אני מתעכב…"
*
בעלי היה קשור מאוד למשגיח הגה׳יצ רבי חיים פרידלנדר זצוק״ל, אשר הרבה לדבר על הנושא של ׳עין לא ראתה אלוקים זולתך׳. את עיקר השכר אדם מקבל על מעשי חסד שהוא עושה בסתר, מבלי שעין אדם תבחין בהם. מעשים שרק אלוקים סופר ומונה ויודע ועד. בעלי אימץ את השיטה וחי על פיה. הוא היה עושה מעשי חסד נשגבים וגבוהים ולא מספר עליהם לאיש. בתחילה עוד הייתי שואלת באופן טבעי "לאן הלכת?" ו״מה עשית?", אך כששמתי לב שהוא מתחמק, מספר על סידור עניין חשוב או התעכבות לצרכים דחופים ולא מפרט, הבנתי שזו משנת חייו והפסקתי לשאול. בשלב מסוים הבנתי שיש 'מערכת סודות׳ שנרקמת בינו לבין הקב״ה והוא מעדיף להשאיר אותה כך. כיבדתי, הערצתי והפסקתי לשאול, החלטתי ׳לשתף פעולה׳.
לא פעם כשהתייעצתי אתו לגבי חיזוק לעצמי ולתלמידותיי או כשהתבקשתי לדבר בפני ציבורים שונים, היה אומר לי: "תאמרי להן שלפחות פעם ביום תעשינה מעשה שיהיה סוד בינן לבין אלוקים. כשאדם עושה מעשה טוב ואיש אינו יודע מכך, הוא משכלל את נשמתו ומפתח שרירים רוחניים מיוחדים בעבודת ד׳״.( חשוב לי לציין שהיו פעמים שדווקא עודד לפרסם את המצווה ואף פעל כך בעצמו, שהרי "מפרסמין עושי מצווה…" נספר על כך בהזדמנות נפרדת.)
לאחר פטירתו, קיבלתי מאות מכתבים שסיפרו על מעשים מפעימים שלא ידעתי עליהם. קיבלתי גם שיחות טלפון שחשפו סיפורים מיוחדים, אחת מהן גילתה לי גם את הסיפור שהתרחש באותו ערב בשעה תשע וחמישים. כך, באיחור של עשרים ושבע שנים, נחשפתי לסיבת העיכוב.
הוא עמד בפתח היציאה מבניין הישיבה, וראה אחד מתקרב. הולך בהליכה שפופה, גורר רגליים ומבט כבוי בעיניו. כשבעלי חשב על כך, הוא נזכר שכבר מספר ימים התלמיד נראה עייף, מדוכדך ולא במיטבו. משהו לא טוב עובר עליו. הוא זקוק לאוזן וללב, הרגיש בעלי וגם החליט מיד מה עליו לעשות. הוא התקשר אלי, עדכן שמתעכב ולאחר מכן פנה אל התלמיד. "מה שלומך?", הבחור ענה מה שענה ובעלי שאל אותו היכן הוא גר. הבחור השיב "ברמות". "וואו, איזה יופי, אני בדיוק צריך להגיע לרמות, אינני מכיר את השכונה, תוכל להדריך אותי?" ביקש. התלמיד הסכים, כמובן, ושניהם עלו על האוטובוס. באותם ימים הדרך משכונת גבעת שאול לשכונת רמות נעשתה בשני אוטובוסים וכך נסעו שניהם, מדברים, מחליפים אוטובוסים וממשיכים לשוחח. במשך כחמישים דקות של נסיעה נחשף בעלי למצוקותיו של הבחור, נסך בו כוח, הפיח בו תקווה והעניק לו כלים שיסייעו לו להתמודד.
כאמור, לאחר הפטירה, התקשר אותו תלמיד וסיפר לי: "באותה תקופה עברתי משבר קשה מאוד. רציתי לעזוב הכל. הייתי בחור בגיל העשרה, רגיש ושברירי והרגשתי שהעולם סוגר עלי. באותו ערב יצאתי מהישיבה עייף מעצמי ומהחיים ועשיתי את דרכי לכיוון התחנה. הרב ראה אותי, הניח יד על כתפי והתעניין לאן אני נוסע. עלינו לאוטובוס לכיוון רחוב ’בר אילן׳ ומשם לשכונת ׳רמות׳. הנסיעה ארכה קרוב לשעה ובכל אותו הזמן הוא התעניין עד העומק במה שעובר עלי. אני סיפרתי וסיפרתי, והוא שמע והקשיב, החמיא, הכיל והעצים אותי. זיהה את המקור למצוקה, העניק לי טיפים מעשיים איך להתמודד איתה ובעיקר הטעין אותי בכוחות מחודשים.
כשהגענו לרמות הרגשתי שהמשא כבר אינו כבד כל כך, ידעתי שאינני לבד. ירדנו מהאוטובוס ואני והדרכתי את הרב לאן לפנות. הייתי מאושר שעזרתי לרב הבר להגיע לרמות ושסייעתי לו. התקדמתי לכיוון ביתי ורגע לפני שנכנסתי לבניין העפתי מבט לאחור. וראיתי… ראיתי את הרב עומד בתחנת האוטובוס בחזרה למרכז העיר. הבנתי שהוא הצליח ׳לרמות׳ אותי תרתי משמע (ברור, שכאשר הוא אמר שעליו להגיע לרמות, הייתה זאת אמת לאמיתה – והרי היה עליו להגיע לרמות כדי לשוחח עם הבחור)
ובכל זאת ההרגשה הטובה לא עזבה אותי, להיפך, היא התגברה. ידעתי שאני יקר למישהו כל כך שהוא מוכן לנסוע עד כאן למעני. התחושה הזאת נתנה לי כוח להתגבר על הקשיים, להמשיך לשתף את הרב ולעבור בס״ד את הימים הקשים ההם. כיום אני אברך נשוי, אב למשפחה ברוכה עוסק בחינוך ומשתדל להמשיך את דרכו של הרב".
הסיפור מרגש, אבל יותר מרגשת אותי העובדה שלא הייתי שותפה לסוד. "סוד ד׳ ליראיו".
(קטיפה לבית. הובא ע"י הרב פנחס זרביב מכון למעשה לתגובות ולחומר נוסף [email protected])