זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה (ויקרא ו ב)
אם יש באדם 'תורה', אך רוחו 'עולה' ומתגאה – אזי 'היא', גם התורה, נעשית 'העולה', היא עולה מעליו ומותירה אותו בחברת הגאווה בלבד… (החיד"א).
הגאון רבי דב אליעזרוב היה מכנה את עצמו "יהודי פשוט מקטמון"… פעם בדין תורה לאחר שפסק לטובת אחד הצדדים, החציף המפטיר כנגדו. רבי דב שתק ולא הגיב מאומה. לאחר מכן שאלוהו: הרי לתלמיד חכם צריך שתהיה שמינית שבשמינית גאווה?
השיב הרב אליעזרוב: "אני למדתי בתלמוד תורה 'עץ חיים', שם לא לימדו אותנו חשבון ברמה גבוהה. מסובך עבורי לחשב כמה זה שמינית שבשמינית, לפיכך אני מעדיף למחול לגמרי"…
כיוצא בזה, פעם באו להתלונן לפני הגאון רבי איסר זלמן מלצר על תלמיד חכם אחד המתנהג בגאווה. השיב רבנו: "הוא לא למד תורת התשבורת"…
ומעשה שאירע בישיבת סלבודקא בבחור שהיה מחמיר ומהדר מאד בעניין של תוספת שבת. הובא הדבר לידיעתו של הסבא זצ"ל, והוא קרא לבחור לשיחה. שאל הסבא זצ"ל את הבחור: אמור לי בכנות, כאשר אתה יושב בחדרך שעתיים לפני שבת ואתה כבר לבוש ומצוחצח לשבת, וכבר קבלת על עצמך שבת, והנך רואה את חברך מצחצח נעלים. מה אתה חושב עליו בלבך?
השיב הבחור: הריני חושב אותו למחלל שבת. "אם כך", אמר לו הסבא זצ"ל, "הנך גאוותן. עזוב את החומרה של תוספת שבת ותתחיל לשבור את מידת הגאווה". (אוצר היהדות)
*
פעם בעת אפיית המצות בערב פסח אצל האדמו"ר מתולדות אהרן זי"ע, הבחין הרבי באחד התלמידים בעת שסיים לערוך ולרדד מצה גדולה ויפה ביותר, והכיר בו שהתמלא יוהרה והתנשאות על שעלה בידו לערוך מצה גדולה ונאה שכזאת.
והנה, מחד גיסא כל מצה היתה יקרה וחביבה מאוד אצל הרבי, כי עלתה לו ממון רב, והיתה לו טרחה רבה בכל שלב של הכנתה, החל מקצירת החיטים, הטחינה וכו', שעל הכל טרח בעצמו במשך שעות רבות, וכעת עומדים סוף סוף לקראת הכנסת המצה לתנור, ובעוד רגעים מועטים תהיה המצה מוכנה ומזומנת לכבוד פסח; אבל מאידך גיסא, חשב רבנו – וכי איזו השפעה של אמונה וביטול להקב"ה תושפע בנפשו של מי שיאכל מצה כזו, שנעשתה מתוך תחושת גאווה וישות?
לבסוף גמר הרבי בדעתו, שלא לחינם הראוהו מן השמים שמצה זו נעשתה מתוך הרגשה של 'כוחי ועוצם ידי' ומתוך שכחת השי"ת, ומיד ניגש ונטל את המצה, לפני שהכניסוה לתנור, והשליכה בצנעה מתחת לשולחן…
לאחר מכן עורר הרבי את אותו תלמיד, שמכאן ואילך יזהר להשריש היטב בנפשו, בכל פעם שהוא מרדד את המצה בידו הלוך ושוב – שהכל הוא חסד חינם מכח ה' יתברך המהווה ומחיה אותו ברגעים אלו, ואז יושפע במצות אלו שפע קדושה וסיוע רוחני נפלא לכל מי שיאכל אותן, שיזכה להתבטל כראוי בפני השי"ת במשך כל ימות השנה בכל מעשיו דיבוריו ומחשבותיו.
(ע"פ גיליון 'דברות קודש', תולדות אהרן)