מעשה שסיפר הרה"ג ר' מאיר מיכאל גרינוולד על מעלת אמירת אמן:
אדם אחד סבל מכאבים נוראיים ברגליו. לאחר בדיקות חוזרות ונשנות הוחלט כי הוא צריך לעבור ניתוח מסובך בברכיים. לאותו אדם היה מנהג: בכל בוקר היה נשאר בבית הכנסת שעה ארוכה כדי לענות אמן אחרי ברכות השחר של המתפללים. הוא היה יכול לחכות אפילו למאה אנשים, כדי לענות אמן לכל אחד מהם על כל אחת מהברכות.
כמה זמן זה לקח? בערך שתי דקות לכל אדם. תכפילו במאה ותקבלו מאתיים. כלומר, למעלה משלוש שעות הוא חיכה כדי לזכות לענות עוד ועוד אמן. למרות הכאבים הקשים ברגליים, האדם הזה לא ויתר על המנהג שלו לענות על ברכות השחר, והיה מגיע במסירות גדולה יום יום.
יום אחד הוא כבר לא היה מסוגל ללכת עד לבית הכנסת, אבל הוא לא רצה לוותר על מנהגו הטוב. לכן הוא יצא לעבר בית הכנסת כשהוא נושא איתו כיסא קטן. אחרי כל כמה פסיעות הוא התיישב. קם במאמץ גדול, הלך עוד כמה פסיעות ושוב הוריד את הכסא והתיישב. כאשר הוא הגיע לבית הכנסת היתה המולה גדולה סביבו, כי כולם ידעו על הסבל הנורא שהוא סובל אבל עכשיו ראו עד כמה.
הוא המשיך וענה אמן בכוונה גדולה על ברכות השחר של המתפללים. לאחר מכן יצא בחזרה לביתו… אבל בלי הכסא! למרבה הפלא, המצב השתפר באופן מיידי. לפתע הוא לא חש שום כאבים ברגליו. הוא הלך את כל הדרך לביתו בלי שהיה צריך לעצור באמצע הדרך למנוחה כלל.
את הסיפור הזה – מוסיף הרב גרינוולד – שמעתי מבעל המעשה בחול המועד פסח. פחות משבועיים אח"כ בערב ר"ח אייר מסרתי דרשה לפני בחורים. לפתע באמצע הדרשה הטלפון צלצל. זה דבר חריג ביותר, כי בדרך כלל הפלאפון מושתק בשעת הדרשה כדי שלא יפריע, אבל מסתבר ששכחתי באותה פעם להשתיק אותו. שאלתי את הבחורים האם כדאי שאענה, והוספתי שאולי יש כאן איזה סיפור שנוגע לענייננו.
עניתי, ומי היה על הקו? בעל הסיפור של כאבי הרגליים. הוא סיפר שהוא יוצא עכשיו מהרופא. הרופא שאל אותו: "איפה קנית את הרגליים האלו? זה לא הרגליים שהיית איתם פה בפעם הקודמת…". הרופא בישר לו שהניתוח מבוטל, ברוך ה'. אין בו שום צורך כלל.
(פניני עין חמד)