מאת: הרב משה מיכאל צורן
"אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה"
ה'אור החיים' הקדוש אומר, (על הפסוק 'ולא ראה עמל בישראל') שהצדיקים גם אם הם מקיימים מצוות בעמל רב, וכל עיסוקם בתורה, אינם חשים ב'עמל', אלא אדרבה; מרוב חשקם לתורה ולמצוות, הם מרגישים כאדם המשתעשע בשעשועיו, ואינו חש בכך שום עוֹל וטרחה.
בואו ונראה כמה נכונים הדברים. בית פרטי היה לו, להגאון רבי ידידיה ינובסקי זצ"ל, בראשון לציון. בימיה הראשונים של 'ראשון', היה מוקף הבית הזה בשדות תבואה ופרדסים, כמלוא האופק. הבית היה פתוח מ-4 כיווני הרוח, ולכל צד נוף משלו.
אבל, לצדו האחד של הבית, היה בכל זאת 'נוף' אחר. היתה זו פינת הלימוד הפרטית של בעל-הבית, שם היה מונח בקביעות הסטנדר שלו, ושם היה מתנועע במשך שעות רבות ביום, והיו נענועיו ליד הגמרא, כנענועיה של התבואה שצמחה ממש ליד הבית.
לאהבת התורה שלו לא היה גבול. המראה המלבב ביותר היה ביום שבת-קודש. "את סעודת הבוקר של שבת", כך מספרים הבנים שיחי', "היינו מסיימים בשעה מוקדמת למדי, בסביבות 10.30, כדרכם של יוצאי-ליטא".
נו, מה עושים עכשיו רוב-רובם של שלומי אמוני ישראל? – אחרי אכילת הטשולנט-של-שבת, הולכים לנוח קמעה, כל אחד כפי דרגתו, ומקיימים בכך מצוות עונג שבת. לא כן?
ומה עשה הגאון רבי ידידיה, זה שחלק ניכר מבניינה הרוחני של העיר ראשל"צ רשום על שמו ושֵם רעייתו הרבנית ע"ה? – מיד לאחר הסעודה, קם ממקומו, הלך אל המרפסת, פתח את הגמרא שהיתה מונחת כבר על הסטנדר, והתחיל ללמוד.
ולא קם ממקומו עד שעת מנחה. בימי הקיץ היה זה לימוד רצוף של 8 שעות, אם לא יותר. מי מבני-הבית שניסה לשכנעו שיילך וינוח קמעה, כדי לקיים עונג שבת, נתקל בחיוך, חיוך-של-עונג, שהתפשט על פניו של הגר"י, כאומר: היש לך עונג שבת גדול מזה?
בהתפעלות נוראה
והיו השכנים מסביב מביטים בו, מבתיהם-שלהם, בהתפעלות נוראה. היתה זו אספקלריה מופלאה לאהבת תורה שאין כדוגמתה, שאין בה אלא שעשוע ותענוג.
אחד השכנים לא היה מסוגל לגרוע עין מהמחזה, ומדי שבת אפשר היה לראות אותו עומד במרפסתו, ומביט, ומביט, ומביט, ואינו מש מהמראה.
כך במשך עשרות שנים. לישון בשבת?! מי העלה בכלל על הדעת?! וכשאהבה זו לתורה טבועה כל-כך בנפש, היא גְּדֵלָה ומתפתחת במאוד ברבות השנים, וצועדת עם האדם עד זקנה ושיבה. כאשר העתיק רבי ידידיה את דירתו ועבר להתגורר ברמת אלחנן, הועתקה גם אהבת התורה יחד עימו, וקבעה את משכנה בדירתו.
גם בדירה זו היה לו מקום קבוע במרפסת, בו היה יושב ולומד במשך שעות, ליד הסטנדר. וגם כאן, עמדו השכנים והתבוננו בהתפעלות-רבתי בתלמיד חכם המופלג הזה, שלא התחשב בגילו המבוגר, וגם בהתקרבו לגיל 90, התנועע כל העת ליד הסטנדר, ולא שעה לתחנוני בני ביתו והפצרותיהם, שביקשו שיילך לנוח מעט, אלא ישב כל העת ולמד, ולמד, ולמד.
למד זאת מרבי חיים עוזר, שגם בשבתות היה עושה כדבר הזה, ומיד לאחר תפילת 'הנץ' עלה לעליית הגג ההיא, ולמד עד תפילת ערבית של מוצאי שבת. אחד הנכדים סיפר על השליחות שביצע מדי שבת, כאשר הסבתא, אשתו של רבי חיים עוזר, היתה שולחת איתו לבעלה שתי לחמניות וחתיכת דג, לסעודה שלישית… והוא-עצמו חזר הביתה רק במוצאי שבת.
פעם ניגש אליו אחד השכנים ואמר שקול הלימוד שלו מפריע לו מאוד… "אני עובד כל היום, ובהגיעי הביתה ברצוני ללכת לישון, והלימוד שלך מפריע לי", טען. רבי חיים עוזר ציית, והחל ללמוד בשקט.
לא עברו ימים ספורים והאיש ההוא נעקץ בפרדסו…
לא ייפלא אפוא שגם רבי ידידיה היה ספוג כל-כולו באהבת-אמת לתורה. לומדי השיעורים שלו בראשל"צ, שהיו מחשובי בעלי-הבתים בעיר זו, סיפרו שלבד מעצם הידיעות המרובות שרכשו בשיעורים, לימד אותם מגיד השיעור אהבת תורה מהי.
אחד הבנים נזכר ב"גוט-שאבעס" שהיה אביו זצ"ל אומר מדי ערב שבת, לפני כניסת השבת, לבעליהן של עשרות חנויות שעל הכביש הראשי. היו סוחרים שכבר נמצאו בשלבי הסגירה האחרונים, ועם בואו של הרב ינובסקי הזדרזו ונעלו את החנות; והיו כאלה שבואו הזכיר להם את כניסת השבת, והם הבטיחו שעוד מעט-קט הם סוגרים. וכך היה. אף אחד לא יכול היה לעמוד למול חיוכו שובה-הלב…
(מתוך הספר 'שבת בשמחה')