את המעשה דלהלן סיפר מרן הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל, ראש ישיבת עטרת ישראל, בביקורו בעיר מודיעין עילית בשבת הגדול ה'תשע"א.
וכך אמר: כל אימת שהייתי מזדמן אצל הרב יצחק קוליץ [קולדצקי], רבה של ירושלים, הייתי שב ומבקשו לספר לי בפרוטרוט ובדקדוק, את המעשה ברבי יחיאל ויינברג [ה'שרידי אש'], הסבא מסלבודקא, ור' נפתלי אמסטרדם.
והיה רבה של ירושלים עליו השלום ניאות ושב ומספר לי, תוך שהוא מדגיש, שבהיות שמתחילה חשש שמא יש בסיפור הדברים הזה קצת לשון הרע, ואולי איזו פחיתות כבוד בכבודו של ה'שרידי אש', לפיכך אזר חיל ושאלו להגאון הרב וינברג עצמו האם רשאי הוא לספר זאת, והשיבו ה'שרידי אש' בתקיפות: 'כן, בודאי', והוסיף על אתר בהחלטיות: 'עם שמי המלא!'
וזה המעשה:
מתמיד עצום ונורא היה הבחור יעקב יחיאל וינברג בישיבת סלבודקא, היה הנער מסוגל לשבת על מקומו שעות על שעות מבלי להרגיש מתי הוא יום ומתי ירד הלילה, כך יום אחר יום, שבוע אחרי שבוע, ושנה אחר שנה.
עד שפעם אחת נכשל השקדן בשגגה… הערב ירד על המתמיד תוך ש – אבוי, החמיץ הוא את תפילת המנחה.
לא היה קץ לצערו ולאבלו של הנער… בצר לו פנה חיש למורו ורבו הנוהג בו כאב רחום, רבי נתן צבי פינקל ה'סבא' מסלבודקא.
ה'אלטע'ר' האזין בדומיה וברוב קשב למצוקה ופרטיה. אחר פקד על הבחור הנבוך 'שוב למקומך ולתלמודך'. הרב לא השאיר מקום לדון שנית במועקה של התלמיד.
כעבור מספר ימים, בשבת השקדן על מקומו בבית המדרש הופיע ה'סבא' כנגדו וסימן לו באצבעו. על אתר 'קפץ' הנער נכון לדבר רבו. 'הבט', אמר רבי נתן צבי, 'היום הגיע לאזורנו תלמידו של רבי ישראל סלנטע'ר, רבי נפתלי אמסטרדם ה'פטרבורגע'ר רב', גש נא אליו ובבקשה ממך ספר לו אודות ה'מנחה' ההיא.
נענה הצעיר הנבוך, ואכן בהתלוותו לרבי נפתלי בלכתו על הגשר המקשר בין סלבודקא לקובנא, גמגם קמעא במבוכתו; 'ב"ה זכיתי ללמוד בהתמדה… והרב מהנהן… אבל לצערי הרב, הוא ממשיך, לואט… הפסדתי מנחה – פארלארע'ן [הפסדת] מנחה?! – נאנק רבי נפתלי, וצנח מתעלף במקום… ['אני עברתי בגשר זה כמה פעמים'… מפטיר הרב אזרחי בשולי דבריו].
'מאז', היה מספר הרב וינברג, 'תהפוכות רבות עברו עלי, מחנות השמדה, גלויות מדכאות, אולם 'מנחה' – מעולם לא החמצתי'!
בשולי הדברים סח הרב אזרחי, 'פעם הייתי בכפר חסידים לצורך אמירת הספד על רבי אורי קלרמן, וכשסיפרתי את הדברים והשמעתי את הצווחה 'פארלארע'ן מנחה', נשמעה חבטה –
– האדם ממולי נפל מתעלף…
(מתוך הספר הנפלא 'אפשר לתקן' – סיפורי רבי שלמה הופמן)