השבוע הזה של פרשת ה"חוקה חקקתי ואין לך רשות להרהר אחריה" מעלה בראש כל אחד את ההקשר לכל מה שקשה לנו – בני האנוש המוגבלים בראייתם הגלובלית – לתפוס.
לא צריך לחוות טרגדיות אנושיות או טלטלות עולמיות דרמטיות בשביל להבין שאנחנו לא מבינים כלום, לפעמים גם כמה מאות שקלים שחסרים בחשבון הבנק בדיוק כשנראה לנו שרצון ה' שנוציא אותם על מה שתכננו עשויים לגרום לנו לחשוב – אז למה הוא לא נתן לנו אותם?… או מיחוש וחולי שמגיעים באיזו תקופה שברור לנו שאנחנו אמורים היינו לתפקד במאת האחוזים, והפליאה אוחזת אותנו – למה דווקא עכשיו ומה בדיוק שוכן מעונה רוצה מאיתנו?
גם אנחנו, הפשוטים שבטוח לא מבינים כלום יכולים להניח שדבר אחד ברור משותף לכל אותם רגעים במהלך חיינו.
ההבנה הזו של 'חוקה חקקתי ואין לך רשות להרהר'!!
יש לה להבנה הזו כח חזק ועצמתי שיכול לתת את האפשרות להתמודד עם כל קושי שהוא קטן כגדול.
זוהי הבנה שיש מישהו שם למעלה שהוא מסובב כל הסיבות, ומאתו הכל, והוא מנהל את עולמו בכוונת מכוון, בצורה שאנו הקטנים לא אמורים לדעת מה ומי ואיך הדברים מתנהלים, רק כדי שנוכל להיות סמוכים עליו יתברך במאת האחוזים. דווקא אותם מקרים קטנים בהם אנו נדרשים לכוף כאגמון את ראשינו ולתת לבורא לנהל את חיינו נגד כל התכניות והרצונות שלנו, שם נמצאת תחושת ההישענות והביטחון בחי עולמים שבוודאי עושה הכל לטובתנו, גם אם אין אנו רואים את זה במוחש.
רבה של ירושלים הגאון הבלתי נשכח רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל, היה זה שטבע בעניין זה מסמרות כשבחייו מלאי התהפוכות, מלבד קשיי הרבנות בעיר שחוברה לה יחדיו מפסיפס של אוכלוסיות מגוונות שייצרו תמיד אתגרים כבדי משקל, הוא עצמו שיכל שמונה ילדים קטנים ממחלות שבזמנם היו חשוכות מרפא.
מלריה שחפת ושאר מרעין בישין הובילו אותו עם זוגתו הרבנית הצדקנית לקבור שמונה מצאצאיהם ולשבת עליהם שבעה בזה אחר זה מתוך אבל וצער נוראיים.
בכל פעם כזו היה נראה שר' יוסף חיים נשבר לרסיסים ושוב לא תהיה לו תקומה. אבל כל פעם עם סיום השבעה הוא אזר כגבר חלציו והתנער מאפר האבלות לחזור לשגרת החיים בצורה מעוררת השתאות. החיוך לא סר מפניו למודות הסבל וכמאמר בעל החובות הלבבות על החסיד הוא הילך כשאבלו בליבו אבל צהלתו על פניו תמיד.
כשנשאל בהזדמנות מסויימת על כך מתלמידיו – על כח החיים שלו ועל העצמה הזו שהחזירה אותו לשגרה בכל פעם מחדש, הוא ענה ביסוד המהווה אבן דרך לחיים של כל אחד ואחד.
אדם העומד על קרקע מוצקה, פתח רבי יוסף חיים והסביר, חש ביטחון ורוגע. התחושה הזו יכולה להתערער בין רגע כאשר מתרחשת רעידת אדמה והכל משתבש. גם הקרקע שהיא הדבר לכאורה הכי בטוח בעולם יכולה לזוז ולבלוע חיים את כל מה שעומד עליה.
מנגד, לו יצויר אדם שהולך על הקרקע אבל הוא קשור בחבל עבה למשהו מלמעלה, לעולם הוא יחוש ביטחון ורוגע גם כאשר מוסדי עולם מתמוטטים תחת רגליו.
אנשים נוטים לבטוח בקרקע שתחת כפות רגליהם, ביאר רבי יוסף חיים, אך כאשר הקרקע הזו רועדת הם מאבדים את שיווי המשקל ונופלים. גם כאשר הם יקומו הם כבר לא יחושו את אותה מידת ביטחון כאשר בתחילה, כי הלא כבר רעדה האדמה והיא הוכיחה שהיא לא מספיק בטוחה. אני לעומת זאת, בטוח על החבל שקושר אותי למשהו עליון וטמיר שלעולם לא יכול לזוז או ליפול, אני לא סומך על האדמה או על שום דבר שגדל עליה… אני, סיים רבה של ירושלים את תשובתו, קשור אליו יתברך והוא מקור הביטחון שלי. ממילא לא שייך לקחת לי את הרוגע והשלווה.
זהו הלקח הנפלא הנלמד מפרשתנו. מי שמפנים את יסודם של דברי חז"ל ומתנהל בחייו כשכל הזמן הוא בטוח על אותה חוקה שעל אף שהוא לא מצליח להבינה הוא יודע שהיא עומדת איתנה ומוצקה, שום דבר לא יכול לערער את שלוות נפשו ואת בטחונו. הוא קשור בחבל אל מסובב כל הסיבות ואל מי שמנהל את העולם, ואף רעידת אדמה בחיים ובסובב אותם לא תצליח לזעזע אותו.