אנחנו כל כך רוצים ילדים מחונכים! מי אינו רוצה? השאיפה הכנה של כל הורה יהודי היא לחנך את ילדיו חינוך כזה, ש'גם כי יזקין לא יסור ממנו'! כי לצערנו, אנחנו נפגשים רבות עם אנשים צעירים, שבימי נעוריהם היו בחורי חמד ממש, ילדים טובים, לא עשו בעיות, אפילו הכובע שעל ראשם תמיד היה במקום… ופתאום, כשיצאו מהמסגרת הישיבתית – נעלמה לה התמימות, נעלמו להם החינניות וההליכה בתלם, האיש הצעיר מוצא את עצמו בעיקר במקומות הרחוקים יותר מאלה שהועדנו אותו אליהם…
למה זה קורה? למה כל כך קשה לחנך את הילדים שלנו חינוך אמיתי שיישאר אתם לתמיד?
אנחנו סבורים, בטעות, שבשביל לחנך את הילד עלינו להורות לו מה 'כן לעשות' ומה 'לא לעשות'… אבל לא! זוהי טעות! את הדברים האלה הילד מסוגל ללמוד בתוך שבועיים! הכי קל בעולם לחנך את הילדים מתוך איומים: אם לא תקום בזמן, מי ירצה אותך בשידוכים?! או: אם תעשה כך וכך, אף אחד לא ירצה להיות חבר שלך! זה קל, זה מהיר וזה זמין… אבל, מה יקרה עם ה'בן יקיר' ברגע שהמקל ייעלם והוא 'יראה עולם'? מה יקרה ביום שהוא יבין שאפשר להסתדר מצויין גם אם הוא לא בדיוק שומע לעצות של אביו? – באותו רגע הוא ישכח מכל ההוראות והאיומים, ויבחר ללכת בדרך שהוא רוצה…
אז מה זה חינוך? –
חינוך זה להעניק לילד מוטיבציה להיות טוב! מוטיבציה זה מחמאות, מוטיבציה זה אמון אינסופי, להעניק לו את התחושה שמאמינים בו, שהוא מסוגל; מוטיבציה זה לגרום לו לרצות להיות טוב! אם תתעסק כל היום ב'למה הוא עשה או לא עשה', אתה בעצם נוגע רק בחיצוניות של הילד! ואם אתה לא נוגע בנפשו, אז איך בדיוק תעצב את נפשו? אבל כשאתה נותן לילד שלך מוטיבציה, אתה בעצם מגיע לפנימיות שלו! אתה מתחבר אליו באמת! אם הוא יקלוט שאתה מאמין בו – תהיה בו המוטיבציה להצליח ולרצות. כי ככה זה: אנשים משתנים, כשהם קולטים שהם שווים בעיני מישהו אחר! רק על ידי שניתן בהם מוטיבציה ואמון, יישאר החינוך וייחקק בפנימיותם!
*
אברהם אבינו, כידוע, חי כל חייו במידת החסד, ולכן דווקא הוא יכול היה לחנך את בניו חינוך תמידי! שהרי כך נאמר באברהם אבינו: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'!" ועיין רש"י, שפירש: כי ידעתיו – לשון חיבה! אברהם אבינו נתן חיבה לבניו! הוא אהב, הוא האמין בהם, וכך זה נשאר בליבם לדורות…
*
בחור אחד, שהיה מוקף בבעיות רגשיות מכל סוג, נשלח על ידי אביו למטפל רגשי. לאחר מספר פגישות הזמין המטפל את האב ואת בנו לפגישה משותפת. כאשר הגיעו, הנהנו לשלום בנימוס וניגשו לנושא שלשמו התכנסו.
אמר המטפל לאב: "תקשיב לי, ידידי הנכבד! בנך המתוק אומר שאתה לא מספיק מאמין בו, שאתה לא מספיק אוהב אותו, שאתה אף פעם לא מחמיא לו!"
האב נדהם: "אני?! אני לא מחמיא לו?! אני איני אוהב אותו? כיצד הוא מסוגל להגיד דבר כזה? הרי אני עצמי זוכר, לפני, אהה… לפני שש עשרה שנה, לפני שבני עלה נרגשות לראשונה במדרגות החיידר, ואני כאבא טרי התרגשתי עוד יותר, אני זוכר זאת כמו היום! טפחתי לו על השכם בהתרגשות ואמרתי לו: בני, אהובי, תזכור את מה שאני אומר לך! אני אוהב אותך, אני מאמין בך, אני יודע שאתה מסוגל, ואם זה ישתנה – אעדכן אותך!… וזה, עדיין, לא השתנה ברוך ה'. אז כיצד אתה אומר לי בעזות שכזו שאני לא מספיק מחמיא לבני?!"…
ככה זה. משום מה הרבה הורים פוחדים לשבח את בניהם ולהחמיא להם. "זה יכניס לו גאוה!" הם דואגים. "אין אומרים אלא מקצת שבחו של אדם בפניו!" הם מצטטים… אבל מה, אתה אפילו לא נותן לו 'מקצת שבחו'. לפחות תעניק לו 'מקצת שבמקצת שבחו'.
*
כולנו מכירים את הסיפור על רבי עקיבא שראה את האבנים שנשחקו על ידי המים, ולמד מכך קל וחומר לעצמו, וכך החליט ללמוד תורה. מה כל כך תפס את רבי עקיבא באבן המחוררת?
רבי עקיבא ערך חשבון עם עצמו: הוא התבונן, כיצד באמת ייתכן שהמים הרכים כל כך יחוררו את האבן הקשיחה כל כך? נכון שמדובר בתהליך של שנים, מיליוני טיפות של מים טפטפו על האבן עד שהיא התחוררה, אבל אם נניח היתה נופלת רק טיפה אחת, היא הרי לא היתה עושה שום רושם! ושתי טיפות – גם לא; ושלוש – גם לא עושות כלום. אז כיצד נוצר החור? האם היתה טיפה אחת מתוך מיליוני הטיפות שהיו לה כוחות מיוחדים? ברור שלא…
אלא, אמר רבי עקיבא לעצמו, חייב להיות שכן, גם הטיפה הראשונה פעלה איזושהי פעולה, גם אם קטנה, גם אם לא מורגשת, אבל משהו! כל טיפה הוסיפה, כל טיפה נתנה משלה למשימה הקשה של חירור האבן! נו, אמר אפוא רבי עקיבא לעצמו, אם הטיפות הרכות כל כך מסוגלות לפעול כך, ברור שגם מילה אחת של תורה, גם מצווה אחת, אפילו אם אני חושב שהיא נשכחת ולא חשובה – היא מקרבת אותי אל ה'!
לפעמים אנחנו מחמיאים לילדינו, נותנים להם מילה טובה ואמפטיה, אבל לא רואים התקדמות, לא רואים שהילד 'קנה' את מילות החיבה, לא השתנה… ואנו שואלים את עצמנו: היכן הן ההבטחות על התוצאות של המילים הטובות? למה איננו רואים שינוי בהתנהגות של הילד?
אבל, בדיוק כמו טיפות המים, האמון והחיבה מטפטפים פנימה לליבו של הילד, וכל אחת מהם פועלת, כל אחת מהם נחרתת בליבו! אמנם השינוי לא יבוא במילה אחת, אבל הוא בוא תבוא בעזרת ה'!
(גיליון 'נקודות של אור' – ספינקא)