אין לי מושג איזו חברת משרוקיות רצתה להיפטר מהמלאי הענק, אך עובדה היא, שלפני תקופה קצרה התקיימה פעילות בית־ספרית בבית הספר 'בית יעקב' בו לומדות שתי בנותי שתחי'. במהלך הפעילות כונסו כל התלמידות, ומדובר במאות רבות בלעה"ר, לפעילות חווייתית ומגבשת.
פעילות כזו תמיד מבורכת, היא גם מוסיפה ענין בתקופת השיגרה, גם מוסיפה חוויה לצד ערכים, וגם בהחלט מגבשת ומהנה, ותורמת ללכידות החברתית.
בארוע דנן, התכנסו כאמור כל התלמידות, מכל שכבות הגיל, לאולם הכינוסים רחב הידיים של בית הספר, שם המתינו בהתרגשות לתחילת הפעילות. כשאנו אומרים "בהתרגשות", נקל לתאר, שכאשר 400 או 500 תלמידות מתכנסות בהתרגשות, לא צריך יותר מאשר מלמול כדי שהאולם כולו יהא רוגש ואף רועש עד שהחלה התוכנית.
מה נדהמו המתכנסות כאשר נכנסו לפתע כמה מורות ובידיהן שקים תפוחים. הן פתחו את השקים, וביקשו מן התלמידות הבוגרות יותר ,לחלק את תכולתם לכל התלמידות. לכל תלמידה פריט אחד.
ומה היו בשקים?
משרוקיות!
התלמידות היו מאושרות. כל אחת קיבלה משרוקית כסופה, ועד מהרה כל אחת אחזה במשרוקית "אחזה", זו הגדרה קצת כוללנית, שכן מרביתן כמובן מיהרו לנשוף במשרוקית שקיבלו (כי אכן זו תכליתה של המשרוקית, לא?!), ותוך דקותיים הפך האולם כולו לבליל עצום, צורמני ומחריש אוזניים של שריקות ממשרוקיות.
המשרוקיות התגלו, אגב, כאיכותיות ועוצמתיות בהחלט…
*
אלא שבדיוק בנקודה זו, עלתה המורה האחראית על הפעילות לקדמת הבמה, וביקשה: "שקט". היא כמובן דיברה במיקרופון המחווט לרמקולים המוטמעים בקירות האולם, כך שהצליחה לגבור על רעש המשרוקיות, ואכן אט־אט נדמו הקולות, והתלמידות הקשיבו לדבריה.
"תלמידות יקרות", פתחה המורה. "אנו כאן בפעילות חברתית, וכפי שנוכחתן לקבל, כל אחת מחזיקה במשרוקית. כמובן, משרוקית תכליתה לשרוק, וזו גם המשימה שלכן, אבל… אנו רוצות במהלך הדקות הקרובות דוקא ללמוד על איפוק, סבלנות ומה שנקרא 'דחיית סיפוקים'.
"אי לכך ובהתאם לזאת", אמרה, תוך שהיא מצביעה על פנסים אותם החזיקו כמה מן התלמידות הבוגרות, שהתנדבו לעלות לבמה ולהשתתף בסיוע הפעילות, "כאשר הפנסים הירוקים יידלקו בידי התלמידות כאן על במה, זהו האות לשרוק ולנשוף בכל הכוח. לשרוק בכל העוצמה. לשרוק עד שהיא כאן מחריש אוזניים.
"אבל, כאשר הפנסים האדומים יידלקו, צריכה לשרור כאן באולם דממה. השריקות צריכות להיפסק באופן מיידי, והשקט חייב להישמר".
קדימה, הבה נעשה ניסוי:
הפנסים הירוקים נדלקו, והאולם הפך ל'שרקניה' מרעימת־אוזניים. מאות משרוקיות הלו להפיק את הצליל השרקני העוצמתי, כאשר כדור הפלסטיק הקבוע בתוך המשרוקית פוגע בדפנות המתכת שלה, ויוצר קרקוש שקשה להימלט ממנו. הכפילו זאת במאות־מונים, ותוכלו לדמיין את מה שהתרחש והתרגש באותן שניות.
כעבור דקה, כבו הפנסים הירוקים, ונדלקו הפנסים האדומים. רוב השריקות נדמו באחת, אם־כי לילדות הקטנות יותר לקח קצת יותר זמן עד שהבינו את הרעיון, והפסיקו גם הן את השריקות.
"נעשה נסיון נוסף", אמרה המורה, ואכן בפעם השניה התרגיל הצליח בצורה יותר טובה.
בשלב זה, החלה הפעילות בצורה רשמית, כאשר התלמידות משתתפות בו בעליצות רבה. מה רע?! נותנים לך לשרוק בעוצמה, להשתחרר וליהנות, מנצלים את המומנטום בחדווה!
ואז, דלק האור האדום. באחת – השתרר שקט מוחלט באולם. "זה היה מדהים", תיארה באוזני בתי הגדולה לאחר ששבה הביתה. "הרעש האיום לפני כמה שניות, ולפתע שקט מוחלט. הניגוד היה מהמם ממש, בהחלט פעילות מרשימה".
אלא שלאחר כמה סבבים של שריקה־שקט־שריקה־וחוזר־חלילה, הסתיימה הפעילות לשביעות רצון המורה המדריכה ושאר המורות שליוו את הפעילות. בשלב זה התבקשו התלמידות לחזור לכיתות, ולהמשך הלימודים.
אלא ש…
המשרוקיות לא נאספו בחזרה. הן נשארו אצל התלמידות. לא מדובר בטעות, אלא בכוונה. הפעילות הסתיימה, אך המשרוקיות הושארו אצל הבנות, אלא שעד מהרה התברר שאכן היתה כאן טעות…
מאות התלמידות, חמושות במשרוקיות, מתכת קולניות, יצאו אל החצר ואל המסדרונות, אל הכיתות ואל המפלסים, כשהן מבצעות את מה שמשרוקית אמורה לעשות: לשרוק.
בליל שריקות החל להציף את בית הספר על כל סביבותיו. השריקות הקיפו את כל המתחם כנחשול גואה שלא ניתן היה להימלט ממנו. הדברים הגיעו עד כדי כך, שהמנהלת נאלצה לכרוז ברמקול הכללי של בית הספר: "תלמידות יקרות, אני מבקשת להפסיק מיד את השריקות, ולשמור את המשרוקיות בתיקים עד לסיום הלימודים".
הבעיה היתה שלא הופיע בשלב זה שום פנס אדום…
*
אגב, כשחזרה בתי שתחי' הביתה מבית הספר, היא אבחנה את התנהלות הצוות והמנהלת בהתפעלות: "המורות והמנהלת ממש לא כעסו ולא התרגזו על התלמידות, גם כאשר המשרוקיות נשמעו עד סוף היום".
וזו בהחלט דוגמה חינוכית מרשימה: להבין, שאם נותנים משרוקיות למאות ילדות, קשה מאד לצפות לשקט ולדממה. ובכלל יש בכך דוגמה אישית מכובדת מצידן של איפוק וסבלנות
(המודיע י"ז סיון תשפ"ג)