ניגש השכן ודופק קלות על כתפו של הכבאי: "תגיד לי, מה קרה לך? אתה חושב שעם צינור אחד של מים תצליח לכבות כזאת שריפה ענקית? אין לך סיכוי בכלל… אתה ממש מתנהג בצורה מוזרה"

יעקב א. לוסטיגמן

מדי שבת אנחנו אומרים את תפילת 'נשמת' בגיל ורנן, משבחים ומהללים לבורא כל עולמים על חסדו ונפלאותיו אשר עשה עמנו ועם אבותינו מאז ימות עולם ועד עצם היום הזה.

באמצע 'נשמת', אנחנו אומרים "כי כל פה לך יודה וכל לשון לך תישבע וכל עין לך תצפה וכל ברך לך תכרע, וכל קומה לפניך תשתחווה וכל הלבבות יראוך, וכל קרב וכליות יזמרו לשמך".

לכאורה יש לתמוה על כך, והרי אנו רואים לצערנו שישנם פיות שאינם מודים ומהללים לבורא כל עולמים. אנחנו רואים כאלו שלבם אינו ירא את עושה שמים וארץ, אנחנו רואים ברכיים שאינן כורעות לבורא ברוך הוא, ולא זו בלבד אלא ישנן גם ברכיים הכורעות לעבודה זרה חלילה וחלילה.

ואם כן מדוע אנו אומרים שכל פה לקב"ה יודה וכל לשון לו תישבע וכו'?

את התשובה לאלו נענה בדרך משל.

הרגע בו לבשתי את המדים

היה פעם איש אחד שהתגורר באזור מרכזי באחת הערים הגדולות בעולם. סמוך לביתו שכן מגדל משרדים ענק, 'גורד שחקים' של ממש. המגדל התנשא לגובה עצום ואלפי אנשים נבלעו בו מדי יום למשך שעות העבודה. אפילו בלילות תמיד בקע אור מחלק מהחלונות והתכונה במקום ניכרה בכל שעות היממה.

והנה, ביום מן הימים אירע מה שאירע, ושריפה פרצה במגדל המשרדים הענק. הלהבות החלו לטפס מקומה לקומה, ובתוך זמן קצר כבר היתה השריפה גדולה במיוחד.

אותו שכן יצא מביתו וצפה במתרחש. והנה הוא רואה כבאים מגיעה כשהיא משמיעה יללת סירנה הנשמעת למרחקים. היא עוצרת בקרבת הבניין, וממנה יוצא כבאי אחד בודד.

הוא יוצא מהכבאית, פונה לשחרר את זרנוק המים הגדול המגולגל בחלקו האחורי של הרכב הייחודי, מכוון את פיית הצינור לעבר האש ומתחיל להתיז מים.

ניגש השכן ודופק קלות על כתפו של הכבאי: "תגיד לי, מה קרה לך? אתה חושב שעם צינור אחד של מים תצליח לכבות כזאת שריפה ענקית? אין לך סיכוי בכלל… אתה ממש מתנהג בצורה מוזרה".

הכבאי לא מפנה אליו מבט, הוא עסוק בכיבוי הלהבות, אבל אחרי שמיכל המים התרוקן עד תומו, והוא נאלץ להמתין למילוי חוזר, אמר הכבאי לשכן הטרדן: "שמעני אדוני, אני לא יודע ולא עושה חשבונות אם זרנוק מים אחד יכבה את כל השריפה או לא. זה בכלל לא רלוונטי עבורי.

"אני יודע דבר אחד! כשלבשתי את המדים של הכבאי, כשנתנו לי את המפתחות לכבאית, אמרו לי דבר אחד, לך תכבה שריפות! מאז, כל בוקר אני יוצא לעבודה כדי לכבות שריפות. זה לא מעניין אותי אם השריפה גדולה או קטנה, זה לא משנה אם אני לבד או שיש לצדי צוות של עוד מאות או אלפי כבאים.

"אתה רואה את הכבאית הזאת, תפקידה לכבות שריפות. אני נוהג בה והתפקיד שלי הוא אותו תפקיד, לכבות! לכן אני מכבה.

"אני בטוח שעוד מעט יגיעו צוותים רבים, אולי יביאו מסוקים ומנופים, המפקדים שלי כבר מתכננים תוכנית אסטרטגית מאיזה צד לבוא ואיך להשתלט על האש, אבל אני, כרגע התפקיד שלי הוא לכבות, אז אני מכבה, ואתה בבקשה זוז הצידה ואל תפריע לי בעבודה…".

כל מהותו של הפה – לך יודה!

כשאנחנו אומרים "כי כל פה לך יודה", אנחנו אומרים דבר אחד: תפקידו של הפה הוא להודות לקב"ה. תפקידה של הלשון הוא להישבע לקב"ה. תפקידה של העין – לצפות לו, תפקיד הברך, לכרוע לפניו, תפקיד של הקומה שלנו הוא להשתחוות אליו.

מה זה יעזור שאני אשבח את הבורא כשמסביב יש כל כך הרבה גויים עמים אשר לא ידעו את ה' ולא קראו בשמו? מה זה יעזור שאכרע לו ברך, אם מסביב יש עוד מיליארדי אנשים שלא כורעים לו ברך, ואפילו כורעים ברך חלילה וחס לעבודה זרה או לכוחות אחרים?

כל זה לא משנה. מה שמשנה זה מה תפקידו של הפה? כי כל פה… כל מהותו וזכות הקיום של הפה היא "לך יודה". זהו! זה מה שקובע, והפה שלנו צריך לעשות את תפקידו נאמנה, בדיוק כמו העין והברך והלשון והלב והקומה, כל אלו עושים את תפקידם, להודות, לכרוע, להלל, לירא מלפניו, להשתחוות אליו, וכן על זה הדרך.