וכך תלמיד הישיבה הצעיר העביר את כל הלילה בבית המדרש, כשהוא מניח את ראשו על הסטנדר וחוטף תנומה. בבוקר הוא פגש אנשים מבוהלים שדאגו לשלומו. הוא התפלא: מה קרה? סיפרו לו: "אתמול בלילה פצצה נפלה בבית שבו אתה נוהג לישון"

"כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (יג, ג)

 

חטא המרגלים – מחמת נגיעה של כבוד

כתב הזוהר הקדוש, כי הסיבה שהמרגלים הוציאו דיבה על הארץ היתה בגלל חששם פן ימעט כבודם בכניסתם הארץ, שיֵרדו מנשיאותם ויעמדו אחרים במקומם.

ה"מסילת ישרים" (פרק יא) כותב, כי רבים וטובים נכשלים בגלל נגיעה של כבוד, ובכך הם גורמים רעה גדולה לעצמם ולזולתם. וכראיה לדבר הוא מביא את דברי הזוהר הללו אודות שורש סיבת חטא המרגלים.

רבי חיים שמואלביץ זצ"ל בספרו "שיחות מוסר" (מאמר עה) מרחיב בעניין זה וכותב, כי הנגיעה שהיתה למרגלים והחשש מפני פגיעה בכבודם, הביאו אותם לטכס עצה כיצד למנוע מעם ישראל להיכנס לארץ. תחילה הם הוציאו דיבת הארץ רעה, אך הם הוסיפו להתדרדר עד שהעזו להטיח דברי כפירה ומינות באומרם: "כי חזק הוא ממנו" (יג, לא).

מכאן אנו למדים, כי יכול אדם להיות ברום המעלה, מראשי בני ישראל, ובגלל שמץ של נגיעה של כבוד הוא עלול להתדרדר עד לבירא עמיקתא של כפירה ומינות!

ומוסיף רבי חיים שמואלביץ: המרגלים שחששו פן ימעט כבודם ותתבטל נשיאותם, הלא אין מדובר בנשיאות של שבט, שהרי "בעל הטורים" מביא שהם כלל לא היו נשיאים לשבטיהם, אלא היו שרי חמישים. והרי היו בישראל ששת אלפים שרי מאות ושש מאות שרי אלף הגדולים מהם במעלה, ושנים-עשר אלף שרי חמישים חשובים כמותם. ולמרות זאת, בגלל רצונם לשמור על מעמדם כ'שרי חמישים', היה כדאי להם שעם ישראל יישארו במדבר ולא ייכנסו לארץ ישראל.

צא ולמד עד כמה חמורה נגיעה אישית של האדם, שבגלל הרצון למנוע שמץ של פגיעה בכבודו, הוא ממיט על עצמו רעה גדולה ונופל לבאר שחת ומאבד את נשמתו.

 

ביטול ה'אני' הציל חיים

כאשר הנגיעה מניעה את מעשי האדם, היא טומנת בחובה סכנה גדולה ועלולה להמיט עליו חורבן ומיתה, כפי שהיה בחטא המרגלים שבגלל נגיעה של כבוד הם הביאו מיתה על עצמם ועל שאר העם. ואם כן, אדם שמתעלה מעל הנגיעה האישית, מציל את עצמו מן הרעה וזוכה לחיים.

הנה סיפור מאלף כיצד התעלות מעל הנגיעה העצמית הצילה את האדם ממיתה לחיים:

רבי ישראל בן שלום זצ"ל היה מראשי ישיבת פוניבז' לצעירים. הוא גדל ברמת השרון, ובצעירותו שלחוהו הוריו ללמוד בישיבת 'מקור חיים' בירושלים. הישיבה שכנה בשכונת מקור חיים שבדרום ירושלים, שהיתה אז שכונת סְפר. בישיבה לא היתה פנימיה והתלמידים נשלחו ללון אצל משפחות חרדיות בירושלים שפתחו את ביתם לתלמידי הישיבה.

הבחור ישראל בן שלום לן בביתו של יהודי גלמוד בשכונת 'בית ישראל', שאף היא היתה קרובה לקו הגבול הירדני. היהודי הגלמוד שפתח את ביתו לתלמיד הישיבה עשה 'עסקה משתלמת' לשני הצדדים: התלמיד קיבל מיטה לישון, והיהודי זכה לקיים מצות הכנסת אורחים ואחזקת תורה ותוך כדי כך לא נשאר בודד בלילות.

מדי לילה היה הבחור שב מהישיבה בשכונת מקור ברוך אל הבית הצנוע שבשכונת בית ישראל. לילה אחד הוא הגיע כהרגלו לביתו של הגלמוד, אך אז ציפתה לו הפתעה: במיטתו ישן אדם זר…

בעל הבית התנצל בפניו: "היום בא לבקר אותי חבר שלא ראיתיו זמן רב והצעתי לו להישאר ללון בביתי. חבל שיש בביתי רק מיטה אחת"…

הרב בן שלום יכול היה להקפיד עליו על המעשה הזה ולומר לו: 'אני לן אצלך בקביעות, בזכותי אינך ישן לבד, מה פתאום אתה מציע לאדם אחר את מיטתי ומשאיר אותי בלי מקום ללון? אל תעשה טובות על חשבוני'. אך הרב בן שלום, בגדלות נפשו, לא הקפיד עליו ולא אמר לו מאומה. הוא השיב לו בנחת: "זה בסדר, אני אמצא מקום אחר", ושב לישיבה…

תלמיד הישיבה הצעיר העביר את הלילה בבית המדרש. כשהעייפות הכריעה אותו הוא הניח את ראשו על הסטנדר וחטף תנומה.

בבוקר הוא פגש אנשים מבוהלים שדאגו לשלומו. הוא התפלא: מה קרה? סיפרו לו: "אתמול בלילה היתה הפגזה של הלגיון הירדני על שכונת בית ישראל, פצצה נפלה בבית שבו אתה נוהג לישון ושני האנשים ששהו בדירה נהרגו. היינו בטוחים שאתה אחד משני ההרוגים, והשני הוא בעל הדירה".

גדלות נפשו הצילה אותו ממוות בטוח! אילו היה נגוע באנוכיות ורואה את צרכי עצמו, הוא היה דורש מבעל הדירה לאפשר לו לישון במיטתו באותו לילה בנימוק הגיוני: 'הרי אני ישן אצלך בקביעות ולכן אני קודם לאחרים'. אך הוא לא ראה את עצמו וה'אני' לא תפס אצלו מקום. הוא הבין לנפשו של בעל הבית, שהתרגש מביקורו של חברו והציע לו ללון בביתו.

בזכות שביטל את ה'אני' – קיבל את חייו במתנה. הוא גדל בתורה וזכה להרביץ תורה עשרות בשנים, להעמיד דורות של תלמידים ולבנות עולמות שלמים.

 

ביטול ה'אנא' ל'עבדא'

אתה רוצה להתקרב לקב"ה ולדבוק בו? תבטל את ה'אני', תשרש ותעקור מתוכך את הנגיעה העצמית. הקב"ה אומר: "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת" – אין מקום ל'אני' ולקב"ה יחד. אם אתה נגוע באנוכיות – הקב"ה אינו מאפשר לך להיות במחיצתו.

אומר שלמה המלך (שיר השירים ה, ו): "פתחתי אני לדודי" – כשאדם פותח לקב"ה עם ה'אני' שלו, התוצאה היא: "ודודי חמק עבר", הקב"ה מסלק עצמו ממנו.

בהכנסת ספר תורה בישיבת 'תורה אור' בירושלים, שרו התלמידים בהתלהבות רבה את הניגון הידוע בעולם הישיבות: "אנא אנא אנא עבדא דקודשא בריך הוא"… רבי שלמה ברעוודה זצ"ל שמע את השירה הנלהבת ואמר: "אם הדבר היה תלוי בי, הייתי אומר שיש לשנות את צורת השירה של המילים הללו ולשיר: 'אנא עבדא עבדא עבדא דקודשא בריך הוא'. במקום לחזור שוב ושוב על ה'אנא', ראוי להדגיש את ה'עבדא'. הרי ה'אנא' הוא סתירה לכל המושג של 'עבדא'".

הלכו וסיפרו לרבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל, ראש הישיבה, את הערתו המחכימה של הרב ברעוודה.

אמר הרב שיינברג: "לעניות דעתי, ראוי להשאיר את צורת השירה הנוכחית על מכונה, כי בכך אנו מביעים נקודה חשובה מאוד: עבד ה' אמיתי הוא זה שלוקח את ה'אני' שלו ומוסר אותו לה'. 'אנא אנא אנא עבדא דקודשא בריך הוא' – אני מבטל עוד ועוד מה'אני' שלי – את הרצונות והשאיפות שלי, ומוסר הכל לעבדות לה'".

(רבי גואל אלקריף שליט"א – שש באמרתך החדש על במדבר)