'היה זה לפני כשמונים שנה בשכונת 'ווילאמסבורג' ש'בניו יורק' –החל מגיד המישרים הרב אשר קובלסקי שליט"א בסיפורו – 'בבית קטן ודל, התגוררה אלמנה יהודיה עם בנה הצעיר, בעניות קשה וללא אמצעים. האלמנה כל כך רצתה לשלוח את בנה ללמוד תורה כילד יהודי, אלא שהתלמוד תורה היה ממוקם הרחק בקצה השני של העיר הגדולה, מרחק כעשרים דקות נסיעה, ולה אין פרוטה בכיס בשביל לממן את נסיעותיו לשם.
בלית ברירה, גדל הילד והתחנך במוסדות נוכריים, נשמה אבודה בין המוני גויים אמריקאים קרוב לבית. רק בשעות אחר הצהריים, לימדה אותו אמו מעט תפילות ומנהגי יהודים, אך יותר מכך לא ידע דבר.
והנה, כשהתבגר מעט והגיע לגיל 10 פנה אל אימו וביקש: "אמי היקרה, בכל ליבי משתוקק אני ללמוד תורה ככל ילד יהודי, רוצה אני גם להכיר את בורא עולם והתורה שנתן לנו. יודע אני שאין לנו את האפשרות לממן את הנסיעות, אך אני מוכן לעשות דבר אחר. אנא, הסכימי לי לצעוד כל בוקר רגלית עד לתלמוד תורה בקצה השני של העיר, אני מבטיח לקום מוקדם ולעשות הכל בשביל להגיע לשם, ובלבד שאזכה לעסוק בתורת ה' בפעם הראשונה בחיי, ולהיות קרוב לבוראי!".
האם סירבה מיד בכל תוקף – הליכה של שעתיים וחצי בדרכים מסוכנות ומלאות בשלג ומכשולים, הכיצד תסכן את בנה היחיד הנותר לה בחייה, אשר אפילו מעיל אין לו?. הילד חיבק את אמו ובכה: "אמא אני אוהב אותך מאד, אבל אני גם רוצה ללמוד תורה כמו ילד יהודי. בבקשה, אני מבטיח לך לשמור על עצמי, הדרך לא קשה עליי, ואעשה הכל בשביל לגדול כמו ילד יהודי".
האם הצדיקה לא יכלה לעמוד מול הרצון והתשוקה האמיתית שבערה בלב היהודי של בנה, "אני מוכנה, אבל תבטיח לי שתשמור על עצמך", היא הזילה דמעות על ראשו הקטן.
הילד לבש את בגדיו הפרומים ויצא לדרך ארוכה בשלג זלעפות הניתך ארצה. היה זה מחזה מרטיט – ילד קטן כבן 10 מפלס דרך בין השלג הרב במשך שעתיים וחצי של הליכה, רק בשביל לגדול כיהודי וללמוד תורה. גופו רעד מקור, עצמותיו ספגו מכות קור, אך ליבו היה רותח ושינן כל הדרך: "אני רוצה ללמוד תורה, רוצה להכיר את התורה!".
לאחר שעתיים וחצי, כשהסוודר שעל גופו כבר רטוב ושיניו נוקשות מקור, הוא מגיע עם אושר עצום בלב אל בניין התלמוד תורה, ורץ בשמחה אל חדר המנהל, נוקש בדלת בעדינות ובנימוס. "שלום, אני רוצה ללמוד תורה!", אמר הילד בעיניים בורקות, "עשיתי דרך ארוכה, שעתיים וחצי, כדי ללמוד תורה!", קרא הילד באומץ, לנוכח המנהל ההמום מהמחזה. מימיו לא הגיע אליו ילד בצורה כזו, מעולם לא נתקל בילד גלמוד שהגיע לבד, מבקש לזכות בתורה.
"רק רגע", עצר המנהל… "לאיזו כיתה אתה מבקש להיכנס? היכן אתה אוחז בלימודיך? האם הגעת ללא ההורים? על מה אפשר לבחון אותך כרגע?", שאל מבולבל. אך הילד, מבולבל עוד יותר, אחז ברצונו הטהור ואמר: "אינני יודע, אינני יודע דבר, אינני יכול להיבחן על כלום. אולי קצת על סידור. אני רק מבקש ללמוד את התורה של בורא עולם, גם אני יהודי!".
"סידור?!", תמה המנהל, "ראה נא, ידידי הצעיר. סידור לומדים רק בכיתה א', אך אתה כבר ערב בר מצוה. לא נראה לי שהדבר מתאים עבורך!", פסק המנהל, והיה בטוח שבכך ייגמר הדיון המוזר שנחת עליו לפתע. אך כח הרצון של הילד, היה חזק מכל דבר אחר. "אין דבר!", פסק הילד בן ה 21- , "אינני מתבייש לשבת עם ילדים קטנים בכיתה א', ולו בלבד שאזכה ללמוד תורת ה' כמותם".
הבין המנהל כי יש פה סיפור נדיר ומיוחד, וחיפש תירוץ אחר בשביל להוריד את הילד מהרעיון: "ראה חמוד, כיתה א' מלאה עד אפס מקום, הייתי שמח להכניס אותך לכיתה זו או לכל מקום אחר בתלמוד תורה שלנו, אך אתה צריך מקום אחר שיכול לקדם אותך ברמה שלך!", אמר והיה בטוח כי הסיפור תם.
ואז אירע רגע הדרמה… הילד בהה במנהל בעיניים לחות מדמעות, הוא השתוקק להיות כמו הילדים היהודים בתלמוד תורה הזה, אך הבין כי המנהל מסרב לשתף עמו פעולה. הוא פנה למנהל בדמעות ואמר לו: "הבנתי שאין מקום, ואני כבר שב לביתי. רק אבקש שהמנהל ירשום לי אישור על פרטי כל הסיפור הזה, כי הייתי כאן, ביקשתי להצטרף ללומדי התורה, הייתי מוכן אפילו להיכנס לכיתה א', עשיתי הכל כדי להגשים את שאיפתי, אך לבסוף – אין לי מקום".
המנהל נעמד על עומדו, המום מהבקשה. 'מדוע אתה צריך אישור שכזה?", שאל את הילד האמיץ.
הילד הקטן מחה את דמעותיו ואמר בקול רועד: "ראה נא. אני יתום, ולבטח ביום שאעלה לבית דין של מעלה, ישאלני אבי ז"ל למה לא עסקתי בתורה, למה לא עשיתי הכל לזכות בתורה. אם אענה לו שרציתי, שהתמסרתי, שהתאמצתי, שצעדתי יותר משעתיים ברגל בקור מקפיא, שהסכמתי להתבזות ולהיכנס לכיתה נמוכה, שהתחננתי על חיי התורה שלי בפני המנהל – הוא יתקשה להאמין שהיה מנהל כזה שלא נתן לי יד, שלא הושיט לי כתף .לכן צריך אני אישור בכתב, למען יהיה לי במה להוכיח לאבי ז"ל כי אמת דיברתי: שאפתי, רציתי, נכספתי, ניסיתי, התאמצתי, התמסרתי, עשיתי הכל – ולמרות זאת נותרתי מחוץ למשפחת לומדי התורה!, וגדלתי להיות אדם פשוט שאינו מבין מאומה ביהדות, – אמר הילד כשעיניו זולגות דמעות חרישיות, עדינות, אציליות.
המנהל שמע זאת ונחרד. הוא הבין שהחלטתו כה גורלית המשפיעה האם נשמה זו תגדל כיהודי או חלילה יתבולל כגוי. הוא נדהם מרצונו הטהור של הילד, ומיד מצא לו מקום בכיתה א'. הילד קפץ מאושר כשדמעות של צער הפכו לשמחה ועונג. הוא נכנס לכיתה וניסה ללמוד.
כשרונותיו היו חלשים, הוא לא הצטיין בהבנה יתירה, הקשיים עימם גדל הכבידו על הבנתו, אך הוא לא התייאש והמשיך להתמסר לחלומו האחד והיחיד – לעסוק בתורה. בכל יום הוא פוסע בנחישות ובמסירות במשך שעתיים וחצי הלוך, ושעתיים וחצי חזור, העיקר לעסוק בתורת ה'.
לימים, העיד הגה"צ ר' צבי מאיר זילברברג שליט"א, הפך אותו ילד לתלמיד חכם גדול, מרביץ תורה לרבים ומוסר שיעורים מיוחדים. כל זאת – לא כי גדל בבית כזה, לא כי היה בן להורים כאלה, לא כי היה בעל כשרונות גדולים וגם לא כי למד במוסדות הטובים ביותר…
כל זאת רק בזכות כח אחד שבער בו – כח הרצון. כח הרצון שניצח את הדרך הקשה בכל יום, כח הרצון שניצח את עקשנות המנהל, ואותו כח שהתגבר על הבושה וישב ללמוד בכיתה א'.
כי שהנשמה של היהודי זועקת כי היא רוצה להידבק בבוראה ולהיות קרובה אליו – אין שום כח בעולם שיכול לעצור אותה מכך והיא תילחם בכל כוחה.
כל אחד יכול. התורה שייכת לכולם. בכל עת ובכל שעה הקב"ה מחכה שהאדם יפתח את התורה: גמרא, תהילים, זוהר וכדו' ויעסוק בה, ומכאן ואילך האור הגדול שבה יאיר על האדם וישפיע עליו ישועות והצלחות רבות בעולם הזה ובעולם הבא!
(טוב לחסות בה')