"בהעלותך את הנרות"
מעשה שהיה: כשהוקמה עיר התורה והחסידות בני ברק, עלו ראשוני התושבים על הקרקע עוד לפני שהספיקו להשלים את בניית הבתים הראשונים. התפילות היו נערכות בצריף ארעי שהוקם בשטח שעליו שוכן כיום בית הכנסת הגדול, ובערב שבת אחת, כשהחלו להתפלל מנחה, שמעו לפתע צעקות נוראיות מאחד הצריפים הסמוכים.
המתפללים חשבו שאולי הגיעו חלילה וחס מחבלים ערביים, לפגוע בתושבי המושבה הטריה, מיהרו לקחת מקלות מכל הבא ליד ויצאו אל הצריף כדי להציל את התושבים המתמודדים עם הסכנה הגדולה.
כשהגיעו המתפללים לצריף ממנו בקעו הזעקות, הבחינו בבעלת הבית שבוכה בכי תמרורים, משום שהרוח עומדת לכבות את נרות השבת שהדליקה. התברר שבאותו צריף לא הספיקו להתקין חלונות, והנרות היו בסכנת כיבוי מיידית.
מיהרו המתפללים שבאו לעזרתה לסגור את החלונות עם לוחות עץ ופתרונות מאולתרים אחרים, עד שחזרה שלהבת הנרות לרצד בבטחה בלי חשש כיבוי, או אז נרגעה האשה, והם חזרו להתפלל בשובה ובנחת.
הסיפור הזה ממחיש את סיבת ההצלחה של בני ברק, כשהתושבים הראשונים שייסדו אותה, ראו בנרות השבת מצווה חשובה כל כך, שאי אפשר לוותר עליה בשום אופן, ושהחשש מפני ביטולה חלילה, גרם להם לצעוק כאילו היו במצב של סכנת נפשות מיידית.
מעשה נוסף אירע בבני ברק, שם הוקמה לפני שנים רבות חבורת 'משמרת השבת', שהמתנדבים בה היו יוצאים בימי שישי, במיוחד בחורף, לסיור ברחובות, והיו מזרזים את בעלי החנויות להקדים ולסגור את החנויות שלהם לפני שתיכנס השבת. לאחר מכן, פנו השומרים לעמוד בכניסות של העיר כדי למנוע מנהגים המחללים את השבת רח"ל, להיכנס אל העיר ולהפר את מנוחת השבת של תושביה.
החבורה הוקמה על בסיס דברים שכתב ואמר מרנא החפץ חיים, שציווה להקים חבורות כאלו בעיירות השונות, ואף הבטיח שמי שייקח חלק בחבורות הללו יזכה לבנים תלמידי חכמים.
אחד מתושבי בני ברק שהיה חבר באותה חבורת קודש, עמד פעם בכניסה לעיר מכיוון רח' ירושלים, והנה הגיע אוטובוס שהיה מלא בקיבוצניקים צעירים שבאו במיוחד כדי לבצע פרובוקציה נגד שמירת השבת בבני ברק.
הוא עמד איתן ולא נבהל מהמראה החסון של הקיבוצניקים, אבל הם מצדם לא חסו עליו, ירדו מהאוטובוס והפליאו בו את מכותיהם. לאחר מכן הם עזבו את המקום, והוא נשאר פצוע וחבול, והרגיש שהוא חייב להתפנות לבית החולים כדי לקבל עזרה.
הנסיעה לבית החולים היתה כרוכה כמובן בחילול שבת, ולכן החליט היהודי לצעוד בשארית כוחותיו לבית מרן החזון איש זצ"ל, ולשאול אותו אם מותר לו לחלל את השבת ולהתפנות לבית החולים.
כשראה החזון איש את היהודי החבול והפצוע התרגש מאוד ואמר לו: "אני רוצה לעשות איתך עסקה, אני מוכן לתת לך את כל העולם הבא שלי, את כל העמל והיגיעה שהתייגעתי בתורה במשך כל שנותי, ואתה תיתן לי את הזכות של המכות שקיבלת עכשיו למען שמירת השבת!"
היהודי סירב בתוקף לעסקה, ומיהר לחזור אל משמרתו: "אם החזון איש אומר שזה שווה יותר מכל העולם הבא שלו… אני חוזר לעמוד בכניסה לעיר, ולא מוכן לוותר על זה", אמר. רק במוצאי השבת פנה לבית החולים וקיבל את הסיוע הרפואי לו נזקק.
- שאלתי את רבי רפאל רוטשילד: "למה תשהה פה בציריך לבד, בוא והצטרף אלי, אני נוסע לארוזה ואני בטוח שהיהודי שהזמין אותי ישמח מאוד אם גם אתה תצטרף…"
"בהעלותך את הנרות "
בדידי הווה עובדא, שפעם הוזמנתי על ידי יהודי עשיר, בעל צדקה גדול מאוד שתורם רבות למפעלות הקודש, שביקש ממני לבוא ולהתארח בבית מלון יוקרתי בארוזה שבשווייץ. הוא עצמו עומד להתארח שם עם משפחתו, והוא מאוד מאוד רוצה שאצטרף אליו לשבת שלמה בבית המלון ואסעד על שולחנו, ובתמורה הוא מוכן לתרום סכום משמעותי למימון הפעילות של ארגון 'אנחנו וצאצאינו', אותו זכיתי להקים ולנהל בסייעתא דשמיא.
ביום חמישי הגעתי לציריך שבשווייץ, והתכנית שלי היתה לנסוע בבוקרו של יום שישי ברכבת לארוזה, והנה בציריך פגשתי את רבי רפאל רוטשילד שליט"א, אחיו של ד"ר רוטשילד הידוע, שייסד את 'מעיני הישועה'.
שאלתי את רבי רפאל היכן הוא עומד להיות בשבת, והבנתי שהוא יהיה בציריך. אמרתי לו: "למה תשהה פה בציריך לבד, בוא והצטרף אלי, אני נוסע לארוזה, ואני בטוח שהיהודי שהזמין אותי ישמח מאוד אם גם אתה תצטרף…"
עשיתי בדיקה קצרה והתברר שרבי רפאל רוטשילד מוזמן כמובן גם הוא בשמחה רבה, וכך סיכמנו לצאת בבוקרו של יום שישי ברכבת לארוזה.
ביום שישי הקדמנו מעט לבוא לתחנת הרכבת, עמדנו בתור לקנות כרטיסי נסיעה, עלותו של כל כרטיס כמאה דולרים כי זאת נסיעה ארוכה ברכבת איכותית ונוחה מאוד. פתאום אני רואה שרבי רפאל נשמט מהתור והולך לו.
רצתי אחריו ושאלתי אותו: "רבי רפאל? להיכן אתה הולך, הרי עוד מעט מגיע התור שלנו…"
אבל הוא הצביע על לוח הנסיעות והסביר לי: "לפי החשבון שלי, כשהרכבת תגיע לארוזה, יהיה זה עשר דקות אחרי חצות היום. יש לי כלל, אני לא נוסע בשום אופן אחרי חצות היום של יום שישי… לכן אני לא יכול להצטרף אליך לנסיעה".
אמרתי לו שאין שום היגיון, הרי כל הסיבה שנמנעים מנסיעה ביום שישי אחרי חצות זה בגלל החשש שמא תימשך הנסיעה מעבר למתוכנן. כאן מדובר על נסיעה ברכבת שווייצרית, ומי שמכיר יודע שבשווייץ הרכבות מדויקות יותר מהשעונים השווייצריים המפורסמים…
ההסברים שלי נפלו על אוזניים אטומות: "עשר דקות אחרי חצות", הוא אמר לי, "זה בלתי אפשרי. אני לא עולה על הרכבת הזאת בשום פנים ואופן".
אגב אורחא אציין שרבי רפאל, גם הוא, חבר במשמרת השבת כבר עשרות שנים, ואכן נתקיימה בו ברכתו של מרנא החפץ חיים, וזכה לבנים וחתנים תלמידי חכמים מופלגים, אחד מהם הוא בנו הגאון רבי נתן רוטשילד, רבה של 'גבעת המורה' בעפולה.
שאלה: האם מצוות הדלקת נרות שייכת באופן בלעדי לאשה, ולבעלה אין בכלל עניין להשתתף, מעבר להכנת הנרות עבורה, או שיש עניין שגם הבעל ידליק נר או שניים, כדי לקיים את המצווה בגופו?
תשובה: ה'שולחן ערוך' הרב כותב בסימן רסג סעיף ה', שאם הבעל רוצה יכול לנהוג מנהג טוב ולהדליק נרות בחדרים האחרים של הבית, ולא בחדר שבו אוכלים, ששם מדליקה האשה. מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, הוסיף שכיום אפשר לקיים זאת על ידי הדלקת החשמל בחדרי הבית האחרים, מיד אחרי שהאשה מדליקה.
וראיתי לאנשי מעשה שנוהגים לעמוד ליד נשותיהם בשעת הדלקת נרות, ולהתפלל יחד עם האשה על חינוך הילדים והדורות הבאים.
- החזון איש שמע את השאלה, הרהר ממושכות, ולבסוף תלה עיניו בסבי ואמר לו: "זאת שאלה מורכבת מאוד, אני לא יכול לפסוק כיצד לנהוג"
"והבדלת את הלווים" (ח', י"ד)
מעשה: סבי הגאון רבי ישראל יוטקובסקי זצוק"ל, התגורר בימיו הראשונים בארץ הקודש, ביישוב פרדס חנה, ושלח את ילדיו ללמוד במקום שבו למדו כל ילדי היישוב.
מאחר וביישוב היו משפחות חרדיות ומשפחות שלמרבה הצער לא שמרו תורה ומצוות, ומאחר וכל הילדים למדו באותו בית ספר, עשה המנהל, שלא היה דתי, פשרה, והשתדל להנהיג את בית הספר באופן שיתאים לכולם.
הם היו פותחים את יום הלימודים בתפילה כמו בתלמודי התורה החרדיים, היו לומדים לימודי חול, ומקצים זמן גם ללימודי קודש למי שרצו בכך, אחרי הארוחה היו מברכים כולם יחד ברכת המזון, הילדים החרדיים והילדים החילוניים כאחד, ובית הספר התנהל על מי מנוחות.
אבל מובן מאליו שהיהודים החרדיים לא הסתפקו ביצור הכלאיים הזה, ורצו להקים תלמוד תורה שבו ילמדו חומש וגמרא, במקום להשקיע באלגברה ובגאומטריה.
אחרי תקופה של התארגנות, הודיעו על הקמתו של תלמוד תורה, וכל ההורים החרדיים רצו להוציא את ילדיהם מבית הספר, ולהעביר אותם לתלמוד התורה החרדי.
או אז קם מנהל בית הספר ויצא בטענה ניצחת: "אם אתם תוציאו את הילדים שלכם מכאן, לא תהיה לנו סיבה להתחיל את היום בתפילה. כל הילדים הלא חרדיים, יפסיקו לומר 'קריאת שמע' כל בוקר. הם יפסיקו לברך ברכת המזון. זה יהיה על הכתפיים שלכם!!!"
היהודים החרדים לדבר ה' נשארו עם פה פעור. על כזאת התפתחות הם לא חשבו, והשאלה אכן היתה נוקבת, האם אנחנו צריכים לדאוג רק לילדים שלנו ולא להתחשב בהשלכות שיהיו לכך על הילדים האחרים, או שאולי צריכים לשמר את המצב הקיים?
מאחר והם הבינו שמדובר בשאלה סבוכה ומורכבת מאוד, נתנו עיניהם בסבי רבי ישראל יוטקובסקי, ומינו אותו שליח לפנות למרן החזון איש שהתגורר בבני ברק, ולבקש שיכריע בעניין.
סבא יצא למסע לא פשוט מפרדס חנה לבני ברק, ולאחר שעות של טלטולי דרך התייצב בביתו של החזון איש, ושאל אותו כדת מה לעשות.
החזון איש שמע את השאלה, הרהר ממושכות, ולבסוף תלה עיניו בסבי ואמר לו: "זאת שאלה מורכבת מאוד, אני לא יכול לפסוק כיצד לנהוג. את ההכרעה יש להשאיר בידיו של המרא דאתרא דפרדס חנה, הגאון רבי צבי יהודה מלצר זצ"ל!" – בנו של הגרא"ז מלצר.
כשהגיע לפרדס חנה, אמר סבי שאם החזון איש אינו יכול להכריע בשאלה הסבוכה הזאת, נראה שאין פה צד שהוא נכון וראוי, ומה שלא יעשו עדיין יהיה בעייתי, בשל כך אסף את משפחתו ומעט המטלטלים שלו, ועבר לגור בפתח תקווה כדי לצאת מידי הספק…