הרב ישראל ליוש
ביום כ"ו בסיון חל היא"צ של הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז' לצעירים ובעל ה'מנחת יהודה'.
רבי מיכל יהודה נולד בשנת תרע"ד ב'וולאז'ין' לאביו רבי משה דוד, שגידלו וחינכו לתורה ויראה, וממשכורתו הדלה שכר לו מלמדים, מלבד לימודיו בחיידר המקומי.
כשהיה בן י"ב שנה כבר נסע ללמוד בישיבה קטנה ב'לידא', כשהוא חוגג את בר המצוה שלו בחוג חבריו בלי הוריו. לאחמ"כ נסע ל'וילנא' ללמוד בישיבת 'רמיילס', אצל מורו ורבו הגאון רבי שלמה היימן זצ"ל, ולימים אף הוציא את ספרו 'חידושי רבי שלמה'.
בשנת תרצ"ו עלה לארץ ישראל, ולמד בישיבת 'חברון' בירושלים, אצל הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל והגאון רבי אהרן כהן זצ"ל, ונתקרב מאוד למשגיח הגאון רבי יהודה ליב חסמן זצ"ל.
בירושלים אף קשר קשרי לימודים עם הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, והשתתף בשיעוריו על סדר 'קדשים'.
לימים נתקרב למרן ה'חזון איש', ובשנת ת"ש שידכו לרעייתו בת הגאון רבי אברהם יצחק גרשונוביץ זצ"ל, אב"ד 'ז'בינקה' וראש ישיבת 'תפארת ציון' בבני ברק. אחר נישואיו נתמנה לר"מ בישיבת 'תפארת ציון'.
בתקופה זו אף ייסד שיעור לבעלי בתים, בבית מדרשו של ה'חזון איש', והוא נמשך עשרות שנים ברציפות.
כשהקים הרב מפוניבז' הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן, את ישיבת פוניבז' לצעירים, הושיב בראשה את רבי מיכל יהודה יחד עם הגאון רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן זצ"ל, שם העמיד תלמידים לאלפים במשך כשבעים שנה.
הקים רשת כוללים ללימוד סדר טהרות, ומסר נפשו על זה. דברי תורתו מודפסים בספרי 'מנחת יהודה'.
נלב"ע בכ"ו בסיוון תשע"א, וכבוד גדול עשו לו במותו, כשעשרות אלפי איש מלווים אותו לבית עולמו.
"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי"… (טז א)
"מה עשה? עמד וכנס מאתיים וחמשים ראשי סנהדראות… והלבישן טליתות שכולן תכלת, באו ועמדו לפני משה, אמרו לו: 'טלית שכולה של תכלת, חייבת בציצית או פטורה?' אמר להם: 'חייבת', התחילו לשחק עליו: 'אפשר טלית של מין אחר, חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה?!'" [רש"י].
מחלוקת זו של קרח עם משה, אומר הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל, למרות היותה, לכאורה, מחלוקת תורנית, הלכתית, לא נכללה בדברי חז"ל ברשימת המחלוקות התורניות. להיפך, דנו אותה כמחלוקת קנטרנית. משה רבינו התייחס לשאלתם של קרח ועדתו, כדברי ליצנות.
וכל כך למה? כיצד ירד קרח, שהיה מראשי הסנהדרין לדיוטא תחתונה כל כך? אין זאת אלא משום הנגיעות שהיו בו. תאוות הכבוד והשררה שלטה בו בעוז, והיא אשר גרמה לו להתלוצץ מדברי הלכה, עד כדי כך שהגיע לכפור במשה ובתורה, כי אמר למשה: 'דברים אלו לא נצטוית עליהם ומלבך אתה בודאם'.
פוק חזו, מייסרנו רבי מיכל יהודה, עד היכן מגעת נגע הנגיעה, התאווה מביאה לידי ליצנות, והליצנות מביאה לכפירה בה', בעבדו ובתורתו…
ולא עוד, אלא שע"י נגיעותיו הצליח קרח למשוך אחריו מאתיים וחמישים נשיאי עדה, קריאי מועד, אנשי שם, ובכח ליצנותו הקהיל אותם על משה ואהרון, וטענו כלפיהם 'מדוע תתנשאו?'
רבי מיכל יהודה ציין נקודה מעניינת, שהאיר מו"ר הגאון רבי יהודה ליב חסמן זצ"ל: משה רבינו כלל לא ענה לקרח על שאלתו בענין הטלית שכולה תכלת, משום ששאלות שנשאלות רק על מנת לקנטר, אין צורך להשיב עליהן כלל, דברי ליצנות אינן דורשות התייחסות.
אלא שאם כאלו דברי ליצנות, יש להבין מדוע חז"ל הביאו את שאלתו של קרח? וכי מדוע חשוב לנו לדעת עם אלו דברי הבאי ניסה קרח למרוד בה' ובעבדו?
אלא, חז"ל למדונו בזה יסוד גדול, ש'ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות'! 'תוכחות', הם דברי אמת, דברים שיש בהם שכל וסברא, וכנגדן 'ליצנות' אלו דברי שקר והבאי, ובכל זאת יש בכח דבר ליצנות אחת לדחות מאה דברי יושר ואמת.
מכאן נבין עד כמה עלינו להתרחק מדברי ליצנות, כי מעט מהם דוחים הרבה מן האור, ומסיתים מן השכל הישר והאמת הצרופה.
***
על כוחה של נגיעה היה רבי מיכל יהודה מספר שפעם הגאון רבי ירוחם ממיר זי"ע, היה מתאונן על עצמו ואמר: "תמיד הייתי סבור שאין אצלי הבדל בין הרגשותיי כלפי בני לבין הרגשותיי כלפי כל ילד יהודי אחר. עד שפעם אחת נפל אחד מבני ונחבל קשות בגופו, מתחילה לא ידעתי שמדובר בבני, וכשלפתע שמעתי שמדובר בבני, מיד הרגשתי שינוי בהרגשה שלי…".
ורבות היה רבי ירוחם מתאונן על כך שחי זמן רב בטעות…
***
אין קולמוס שיוכל לתאר את מידת יושרו של הגאון רבי מיכל יהודה, והתרחקותו מכל זיק של נגיעה, ובכל זאת נספר כמה סיפורים מייצגים:
חתנו הגאון רבי משה אליהו שוורץ שליט"א מספר: "היה זה כאשר הגאון רבי אהרן ליב זצ"ל נעדר מן הישיבה, וצירפו את שני השיעורים יחד, האווירה השונה נתנה שמחה בלבם של הבחורים, ואחד מהם ניצל זאת להוללות, וזרק סוכריה על חבירו שישב בקצה השני של חדר השיעורים…
"כשהבחין בזאת הגאון רבי מיכל יהודה, הוא פסק מלומר את השיעור, עזב את מקומו וניגש למקומו של הבחור, ולפתע חזר למקומו, והסביר: 'ניגשתי אליך כי רציתי לסטור לך על מעשה החוצפה שעשית, אך כאשר התקרבתי הרגשתי כי יש בליבי כעס, ועל כן חזרתי למקומי…'.
***
תלמידו, הגאון רבי ברוך בער בן שלום שליט"א, מספר: "פעם נכנס בחור בסערה לחדר השיעורים כשכסא בידו, וכמעט פגעה רגל הכיסא ברבי מיכל יהודה. נדהמנו…!
"ראש הישיבה עצר את השיעור ושתק זמן רב, כרבע שעה, אח"כ אמר ברוגע: 'עשית דבר מסוכן… זה יכול היה להיות סכנה…'. ניכר היה כי הרהר זמן רב האם וכיצד להגיב…"
***
פעם נשאל רבי מיכל יהודה בענין מסוים, ונמנע מלהשיב. אחר זמן מה, שלח שליח מיוחד אל השואל ומסר לו את הכרעתו, והסביר: "לא רציתי להשיב מיד, כי באותה שעה הרגשתי שיש בליבי נגיעה לצד שהכרעתי…"
♦♦♦
בפרשת קרח היה הגאון רבי מיכל יהודה זצ"ל מדבר אודות מעלת השלום, והיה מביא את דברי ה'רבינו יונה' על המשנה באבות (א יח): רשב"ג אומר על שלושה דברים העולם עומד, על הדין, על האמת ועל השלום, "שלום הוא כולל לכל טוב שבעולם, ואין תכלית לתועלתו ושלום על ישראל".
ובפי' החסיד יעב"ץ כתב שרשב"ג הזכיר את השלום בסוף מאמרו, לפי ששלושתם נכללים בו, כי אם יש שלום בעולם בהכרח שיש אמת, כי רוב הקטטות נגרמות בהעדר האמת, ואם יש אמת, לא יצטרכו לדין, נמצא השלום כלי מחזיק הכל!
"בואו ונראה עד כמה גדולה מעלת השלום", ציין רבי מיכל יהודה, "שהרי רבינו הקדוש חתם כל סדר המשניות במאמרו של ר"ש בן חלפתא: 'לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום', ללמדך שאף אחר שגמרו ושנו את כל התורה שבע"פ, והשיגו את מעלת הדעת, מ"מ הכלי המחזיק ברכה הוא השלום".
וכה היו דברי רבי מיכל יהודה על תלמיד חכם מופלג, שהיה מעורב במקרה של מחלוקת, וגרם במעשיו לפגיעה חמורה בכבוד זולתו: "לכאורה יאמרו, הלא הוא תלמיד חכם גדול שכל ימיו עוסק ועמל בתורה, ובטח צודק הוא במעשיו… אך אין הדבר כן! הלומד מוסר ומתקן את מידותיו, זוכה והתורה נעשית לו סם חיים, והיא מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים, מגביהתו ומעלה אותו במדרגות רוחניות. אבל אם לא תיקן את מידותיו, התורה גם אז מגדלת אותו – אך עם כל פגמיו וחסרונותיו, שגם הם גדלים ומתפתחים עמו! מה שהאדם זורע – זה מה שהתורה שלומד מצמיחה!".
***
וסיפר הגרמי"ל על בנו של הסבא מקלם זי"ע, הגה"צ רבי נחום זאב זיו זצ"ל, שפעם ביקשו ממנו שיתערב לפשר ולהשקיט מחלוקת, והוא סירב אף לשמוע הצדדים, ונימק שהוא חושש שמא כאשר ישמע הצדדים, ימשך אחר צד אחד במחלוקת, והוסיף שרק חמשה רגעים יכולים לעמוד בנסיון, ואח"כ הוא בסכנה שמא ימשך לצד א'…
