"בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (ח, ב)
המנורה הטהורה מסמלת את חכמת התורה. הגמרא (בבא בתרא כה ע"ב) אומרת: "הרוצה שיחכים – ידרים, שמנורה בדרום".
נשמת האדם משולה לנר, שנאמר (משלי כ, כז): "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם". שלהבת הנר לא עומדת במקום אחד, היא כל הזמן מרצדת ומקפצת. וזאת על יהודי לדעת: גם אם תהיינה לך תזוזות כאלו ואחרות בחיים – התזוזות האלו מגלות את צורת היהודי שבך! יהודי לא עומד במקום אחד, הוא דומה לשלהבת.
כשיהודי נפטר – מדליקים נר לעילוי נשמתו. מלבד הפסוק שהזכרנו – "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" – השל"ה בפרשתנו מביא טעם נוסף: גובה המנורה היה שמונה-עשר טפחים, שלוש אמות, כגובהו של אדם. בראש המנורה יש כוס, שבתוכה דולקת האש. הכוס היא הראש, והאש הנשמה.
רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל אומר, שמי שמדליק נר לעילוי נשמת נפטר, אם בעל עיניים הוא – הוא יכול לראות בשלהבת את נשמתו של הנפטר שהדליקו את הנר לעילויה.
מסופר על תלמיד של ה"חתם סופר" שבכל שנה, ביום היארצייט, היה מדליק נר ולומד משנה לעילוי נשמת רבו. שנה אחת שכח להדליק. ה"חתם סופר" נגלה אליו בחלום, ואמר לו: "רציתי להזכיר לך שהיום הוא יום היארצייט שלי".
באחת מדרשותיו סיפר רבי לייב גורביץ זצ"ל, ראש ישיבת גייטסהד, שכשהתגורר בליטא היו כמה בנדיטים, חֶבְרֶה לצים, שלקחו גוי, אמרו לו לגדל זקן, ולימדו אותו קטע גמרא. הלה היה עילוי, סטודנט חריף במיוחד, והוא קלט היטב את מה שלמד. או אז אמרו לו: "תכנס לרב ותבקש ממנו שיבחן אותך, שישאל אותך כמה שאלות, וגם אתה תשאל אותו כמה שאלות, יהיה שמח…"
כשנכנס לרב, עם זקן, כובע וחליפה, הרב דיבר אתו שתי דקות, ומיד צעק: "מה הכנסתם אלי גוי?" וגירש אותו מביתו.
בני ביתו שאלו אותו: "איך גילית מי שהוא גוי, הו הוא היה נראה כמו יהודי לכל דבר, וגם השמיע סברות וחידושי תורה בעלי טעם?"
נענה הרב והשיב: "כשיהודי אומר סברא , קושיה או תירוץ, הוא מתנועע. גופו מתנדנד. אצבעותיו מתנפנפות. זה שישב מולי אמר את כל מה שאמר בלי לזוז. זהו אות מובהק שהוא אינו יהודי".
(רבי גואל אלקריף שליט"א -שש באמרתך במדבר)