"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" (כג, א)
ידועים דברי רש"י הקדוש, המפרש על פי המדרש (בראשית רבה נח, א): "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים – לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו: בת מאה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים לא חטאה, שהרי אינה בת עונשין, אף בת מאה בלא חטא. ובת עשרים כבת שבע ליופי".
בהמשך הפסוק: "שני חיי שרה – כולן שוין לטובה".
האדמו"ר מסדיגורה באר את דברי רש"י באופן נפלא:
בכל תקופה בחיי האדם ישנם מעלות וחסרונות היחודיים לתקופת חיים זו: בשנות צעירותו של האדם – כחו במתניו והוא יכול לקיים את המצוות בזריזות ובמרץ, כדברי רבותינו במסכת אבות (ד, ב): "והוי רץ למצוה קלה כבחמורה".
לעמת זאת, אצל אדם צעיר ישנה רתיחת הדמים; כח התאוה שלו חזק ועוצמתי. קשה לו מאוד להתגבר על היצר המושכו לדבר עבירה. כיון שכך, עיקר עבודתו בתקופת חיים זו היא לסור מרע. עליו לרכז את כוחותיו במאמץ להתרחק מן הרע ומחמדת הממון ולברוח מן הקנאה, התאוה והכבוד, שמוציאים את האדם מן העולם (אבות ד, כא).
לעת זקנותו של אדם שוקטת רתיחת הדמים, וכח התאווה נחלש ומתמעט, אולם היצר הרע – מלך זקן וכסיל הוא (קהלת ד, יג), ואינו יוצא לפנסיה בשום גיל… פיתויי היצר, שכה קרצו לאדם בעבר, כבר אבדו מכח משיכתם, אך כעת משתמש היצר בשיטות אחרות ומעמיד אותו בניסיונות חדשים: "אתה עייף וזקן", הוא אומר לו עם שחר, "וכבר אין לך את הכוחות הדרושים על מנת לצאת לבית הכנסת בכל יום. בוודאי פטור אתה מתפילה במניין…" רוצה הוא לשקוע בסוגיה, והיצר מצטרף אליו לחברותא ולוחש לו: "בגילך, עליך לחפש עניינים קלים יותר לעסוק בהם…"
כך נפתחת לה מערכה חדשה במלחמת היצר של האדם. כעת עיקר עבודתו היא "עשה טוב" – לא לחפש פטורים והקלות, אלא להשתדל ולהתאמץ לעשות ככל שביכולתו.
לסיכום: אדם צעיר – אינו מתעצל לקיים את המצוות, אך קשה לו להתגבר על כח הרע. הזקן לעומתו, אינו ממהר לדבר עבירה, אך גם את המצוות הוא כבר אינו מקיים במלא כוחותיו.
אך אצל שרה אמנו החלוקה הזאת לא היתה קיימת. כל שנותיה היו שוות לטובה.
גם כשהזקינה והיתה בת מאה – היתה כבת עשרים לעניין עשה טוב, וקיימה את המצוות בזריזות ובכוח. גם כשהייתה צעירה, מנעה עצמה מן העבירה כאשה מבוגרת, שכח התאווה נחלש אצלה.
"בת עשרים כבת שבע ליופי" – ילדה קטנה עדיין אינה עסוקה ביופי, ואינה מתמודדת עם הניסיונות הכרוכים בו. שרה אמנו, גם בשנים שבהן חל עיקר כוחו של היצר – היתה כילדה קטנה שניסיונות אלה כלל אינם שייכים אצלה.
עוד ינובון בשיבה
אצל גדולי ישראל זכינו לראות מושגים של 'בת מאה כבת עשרים'; גם כשזכו והגיעו לגיל גבורות, הוסיפו לשבת על התורה ועל העבודה ללא הפסק, לא פטרו עצמם משום סעיף בשולחן ערוך, ולא הקלו בשום מנהג או הנהגה טובה.
מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל מסר שיעורים עד ימיו האחרונים – ובמלוא הרעננות והעוצמה! גם בגיל מופלג לא היה נשען על כסא. מרן הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל מסר את שיעוריו היומיים תמידים כסדרם אף כשהגיע לגיל מאה. בגיל זה אף היה מקפיד לעמוד לאורך כל תפילת החזרה!
בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. משמים העניקו להם את הכוחות ואת היכולת ללמוד גם בשנותיהם האחרונות בשקידה ובהתמדה של נערים צעירים, בבחינת "תתחדש כנשר נעוריכי" (תהלים קג, ה).
"ויאמר אברהם אל עבדו… ולקחת אשה לבני ליצחק" (כד, ב-ד)
חלק משמעותי מעניין זיווגו של יצחק, הוא השליחות שהוטלה על אליעזר להביא לו אשה מבנות חרן. מדוע הפקיד אברהם את האחריות על מציאת השידוך לבנו בידי אליעזר עבדו, ולא יצא בעצמו לחפש לו שידוך ראוי?
המפרשים עונים שתי תשובות לשאלה זו:
ראשית, אברהם כבר היה זקן בא בימים בעת הזו – בן מאה וארבעים שנה! מחמת זקנותו קשתה עליו הדרך.
ועוד, הלא ה' יתברך צווה אותו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך (לעיל יב, א). אמנם היה זה עשרות שנים קודם לכן, והקב"ה לא כלל בצווי "לך לך" איסור חזרה לבית אביו. אף על פי כן – לא רצה אברהם לשוב למולדתו, כדי שלא לפעל בניגוד לצו האלוקי, ואפילו במשהו.
מדוע לא שלח אברהם אבינו את יצחק בעצמו
עוד יש להבין, מדוע לא שלח אברהם אבינו את יצחק בעצמו, שילך אל ארצו ומולדתו וימצא שם אשה לעצמו? יצחק היה בגיל שלושים ושבע, גיל מתאים לחפש לעצמו אשה בלי צרך להשתמש באליעזר, עבד אברהם, לצורך ביצוע המשימה.
התשובה לכך היא, שיצחק אבינו, לאחר העקידה, הפך להיות קרבן עולה, כפי שאומר המדרש (בראשית רבה סד, ג): "אתה עולה תמימה, מה עולה – אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת, אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת". כשם שאין להוציא קרבן עולה מחוץ לעזרה, כך אין להוציא את יצחק מארץ ישראל. כיון שאברהם אבינו לא רצה לקחת אשה ליצחק בנו מארץ ישראל, אלא מארצו וממולדתו בדווקא, היה צריך לשלוח את אליעזר.
הסיבה לרצונו הזה נבע מכך שהוא ידע שבני ארצו ומולדתו הם גזע מיוחד! גם אם הם ערמומיים ורמאים ממדרגה ראשונה, מכל מקום טבועה בהם מידת החסד. המידה הזאת היתה החשובה ביותר בעיניו.
משפט בנוסח: "ואנכי פיניתי הבית ומקום לגמלים" יכול לומר רק מי שטבועים בו גנים של חסד. רק במשפחה כזאת יכולה להימצא האשה הראויה להיות אשתו של יצחק אבינו.
"כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק" (כד, ד)
בסוף הפרשה הקודמת, פרשת וירא, מספרת התורה: "ויהי אחרי הדברים האלה ויוגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך… ובתואל ילד את רבקה".
דרשו רבותינו (בראשית רבה נז , ג): "'ויהי אחרי הדברים האלה' – אחר הרהורי דברים שהיו שם. מי מהרהר? אברהם הרהר. אמר: אלו מת יצחק בהר המוריה היה מת בלא בנים, עכשיו מה אעשה? אשיאנו מבנות ענר, אשכול וממרא שהן צדקניות, וכי מה אכפת לי מיוחסים? אמר לו הקדוש ברוך הוא: אין אתה צריך, כבר נולד זווגו של יצחק – 'הנה ילדה מלכה גם היא'".
הרי לנו כי אברהם ידע ברוח הקודש על הולדתה של רבקה, אשתו העתידית של יצחק.
לפי זה צריך להבין, מדוע נקט בכל צעדי ההשתדלות המפורטים בפרשה – שלח את אליעזר, השביעו, שיגר עמו מתנות וכו', הלא כבר היה ברור כי רבקה תהיה אשתו של יצחק?
אכן, יסוד גדול לימדנו כאן אברהם: גם כאשר האדם מקבל מידע, ואפילו הבטחה, ברוח הקודש, הוא אינו פטור מעשיית ההשתדלות הנדרשת. בעניינים מעשיים אי אפשר לסמוך על רוח הקודש ולהמתין בשילוב ידיים להתקיימותה. על האדם לנהוג תמיד כאשר יראה לעיניים, כמובן, מתוך אמונה ותפלה שיזכה לחזות בהתממשותה של ההבטחה שראה ברוח הקדש.
קרח עינו הטעתו
סופו של קורח מלמד ענין זה על דרך השלילה: קרח היה חכם גדול ומנושאי ארון הקדש (במדבר רבה יח, ג), ומה ראה לשטות זו?
אומרים חז"ל (הובאו דבריהם ברש"י שם): "עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו: שמואל ששקול כמשה ואהרן שנאמר (תהלים צט, ו): 'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו', עשרים וארבעה משמרות עומדות מבני בניו שכולם מתנבאים ברוח הקודש. אמר: אפשר הגדולה הזו עתידה לעמד ממני, ואני אדום? ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה ועומדין מהן".
קרח היה בעל רוח הקודש, אך כיון שהסתמך על מה שראה ועל הבנתו האישית – שהייתה שגויה – איבד את הכל!
גדולה תפילה מרוח הקדש
יסוד נוסף שלמדנו מעניין זה, הוא כוחה של תפילה. גדולה תפילה אפילו יותר מרוח הקודש! רוח הקודש כבר בישרה לאברהם שנולדה בת זוגו של יצחק, אך אברהם ואליעזר לא הסתמכו על כך, אלא התפללו לה' מעומק ליבם שישלח להם את זווגו של יצחק.
כלומר, לא תמיד מספיקה הבטחה של רוח הקודש. על האדם להתפלל ולהיעתר שההבטחה אכן תתקיים.
עלינו לזכור זאת כאשר אנו ניגשים לצדיק ומבקשים ממנו ברכה ועצה טובה. אכן, ראוי ונכון לנהוג כך, אך אל לו לאדם לוותר על תפילתו שלו, שכוחה גדול אפילו יותר מרוח הקודש של הצדיק.
"ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יצאת" (כד, טו)
אברהם אבינו שולח את אליעזר עבדו למצוא שידוך לבנו יצחק, שאינו יכול לצאת לחו"ל לחפש את זווגו בשל היותו עולה תמימה.
אליעזר נענה. בהגיעו לחרן הוא מעתיר תפילה ארכה להצלחת השידוך. אין די בתפילתו של אברהם על בנו וגם לא בתפילת יצחק על עצמו.
אליעזר התחיל להתפלל: "ויאמר… ועשה חסד עם אדוני אברהם… והיה הנערה אשר אומר אליה…", ומיד נענתה תפילתו: "ויהי הוא טרם כילה לדבר והנה רבקה יוצאת… וכדה על שכמה" (כד, טו).
זהו כח של תפלה מתוך הלב!
פטיר ועתיר
סיפר לי אחד הרבנים על בחור שביקש לדחות את שירותו הצבאי, ולא הסכימו. נודע לו שבשבוע זה הוא יום היארצייט של הצדיק רבי מרדכי שרעבי זצ"ל, שהיה תמיד אומר – "פטיר ועתיר" – אם הנך רוצה לקבל דחיה – התפלל ותראה ישועות. כמו פטנט פעלה סגולה זו באין סוף מקרים שבאו לפניו…
הלה שמע, והלך לציון הצדיק הרב שרעבי זצ"ל. התחנן לפניו וביקש, שכשם שבחיי חיותו היה מעתיר על הבאים לפניו, והיה אומר להם "פטיר ועתיר", כך גם עליו יתחנן במרומים.
הבחור הנ"ל התייצב לפני שופט, ששאלו שאלה מפתיעה: "מה אתה רוצה?".
והבחור ענה: "אני רוצה ללמוד תורה".
והנה "פטיר ועתיר"! השופט נענה בדרך נס: "הנך זכאי לקבל דחיה!".
זהו כוחה של תפילה אמיתית!
"ותאמר שתה אדני ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו" (כד, יח)
יש להתבונן ולהבין: מנין למדה רבקה לעסק במצות החסד?
יש להתבונן ולהבין: מנין למדה רבקה לעסוק במצות החסד? הלא בני ביתה היו רשעים, שהרי מי שרק היה שומע את שמו של לבן כבר יודע על מי מדובר, כיון שהתפרסם ברמאויותיו. כמו כן אביה בתואל מת ברשעותו. אם כן, ממי היה לה ללמוד לעשות מעשים טובים שכאלו?
שמעתי ממרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שביאר זאת על פי מה שמצאנו במדרש, כי אברהם היה שולח לבני משפחתו מכתבים בענייני יסודות האמונה והנהגות טובות, כדי לקרבם ליהדות. גם לבתואל, שהיה בן אחיו, היה שולח מכתבים. כשהיה בתואל פותחם ורואה שאין בהם כסף, היה נותנם לבתו רבקה שתקרא בהם, כי רק כסף עניין אותו…
כך, בכל פעם שהייתה רבקה קוראת במכתבים של אברהם אבינו ע"ה, היו הדברים משפיעים עליה, עד שבמשך הזמן הכירה בבורא עולם והחזיקה במידותיה הטובות. מכאן הגיעה למעלתה הגבוהה במידת החסד.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'משכני')