במדרש כתוב (בראשית רבה צז), שעל אף שהדגים חיים בתוך מים, באוקיינוסים ובימים הממלאים שני שליש מהעולם, כאשר יורד גשם הם מתלהבים וקופצים לקראת כל טיפת מים חדשה שיורדת מן השמים.
'מה דגים הללו גדלים במים, כיון שיורדת טיפה אחת מלמעלה מקבלים אותה בצמאון כמו שלא טעמו טעם מים מימיהם – כך ישראל גדלים בתורה, מכיון שהם שומעים דבר חדש מהתורה, הם מקבלים אותו בצמאון.
בהקשר למדרש זה, מובא בספר 'אוצרות התורה', שאדם הגיע למרן הגאון רבי חיים קניבסקי זצוק"ל ושאל: "בביתי יש אקווריום ובו דגים, וכאשר טפטפתי טיפות מים לאקווריום, הדגים כלל לא קפצו לקראתם. רק כאשר אני זורק אליהם את האוכל, הם קופצים עליו כמוצאי שלל רב".
השיב לו הגר"ח: הדגים בים נמצאים בשטח גדול כל כך, עד שהם הופכים להיות מבינים גדולים במים. מרחבי המים הענקיים מעניקים להם מושגים חדשים בערכם, בסגולתם ובחשיבותם של המים, ולכן, כל טיפה חדשה שמתווספת לים חשובה להם עד מאוד! לעומתם, הדגים שבאקווריום מצומצמים במחשבתם. הם חושבים שכל העולם מסתכם בצנצנת הקטנה שבה הם שרויים, אין להם תפיסה והבנה במרחבי המים ובחשיבותם, לכן טיפת מים נוספת שמגיעה לצנצנת המוגבלת שבה הם חיים, לא מעלה ולא מורידה, בבחינת טיפה המתבטלת בשישים.
אוהבי התורה וחושקים בה, מכירים בחשיבות לימוד התורה ובערכה, לכן הם מעריכים כל חידוש בתורה, כל הבנה נוספת בדברי הגמרא והמפרשים. ככל שאדם גדול בתורה – הוא נחשף יותר לעמקה, ולכן התורה מקבלת אצלו משמעות אחרת. על מנת להגיע לאהבת התורה יש להשקיע בלימוד התורה ולבטל את כל רצונותינו האחרים. אדם שיש לו רצון להצליח בתורה, הקדוש ברוך הוא ירעיף עליו 'ערימות' של סייעתא דשמיא. וכבר אמרו רבותינו ז"ל (מגילה ו:) יגעת ומצאת – תאמין!
*
בחור הגיע לביתו של מרן הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זצוק"ל, ושאלה מוזרה בפיו: 'האם הרב אוהב סטייק?'
'מה זה?! אנני מכיר!'. 'זה בשר משובח מאד'. השיב הבחור והמשיך לשאול: 'הרב אוהב גלידה?'
'אינני מכיר'. ענה הרב. הבחור הבין שהרב מנותק לגמרי מהנאות העולם הזה, לכן המשיך ללא הקדמות: 'אני לומד כבר שנים בישיבות ואיני מוצא טעם בלימוד, ועל אף שאומרים לי שהתורה מתוקה, איני מרגיש כך. איני מרגיש טעם בלימוד!' עתה התחיל הרב לשאול: 'מה הדבר הכי מתוק בעולם?' – 'דבש'. ענה הבחור. והרב המשיך: 'האם יש מישהו שיאמר שהדבש אינו מתוק?'
'רק אם דעתו השתבשה עליו', ענה הבחור. 'לאו דוקא' – ענה הרב – 'גם אדם בר דעת יכול לומר שהדבש מר, כשיש לו פצעים בפה. הפצעים גורמים לו מרירות בפה! איני מכיר אותך, אבל יתכן שיש לך 'פצעים רוחניים' של לשון הרע, של ניבול פה, של מאכלות אסורות או של ראיות אסורות, שהורסים לך את הטעם בלימוד!'
*
מעשה בנער ושמו שמואל, אשר עשה כברת דרך עד שהגיע להיבחן בישיבת חכמי לובלין שבעיר וינה, בראשותו של הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל.
'חושבני שעדיף עבורך אם תלמד בישיבה אחרת', הודיע לו ראש הישיבה לאחר שבחן אותו על הסוגיה בגמרא. הנער התאכזב, אך קיבל את תשובת ראש הישיבה בהבנה. כאשר הסתכל בשעונו, הבחין כי רק בעוד שעתיים יוצאת הרכבת מוילנא, לכן התיישב בפינת בית המדרש והתחיל ללמוד בשקיקה.
ראש הישיבה הבחין שהנער לומד בבית המדרש וחשש שאולי הנער לא הבין את דבריו, לכן ניגש אליו והבהיר לו את הענין בשנית: 'בני, הבנת שלא התקבלת לישיבה, הלא כן?'
'אכן הבנתי'. קם הבחור לכבוד ראש הישיבה והסביר: 'הרכבת יוצאת רק בעוד שעתיים, לא חבל על הזמן בינתיים?!'
ראש הישיבה הבחין כי הבחור נחן באהבת תורה, התפעל ואמר לו: 'התחרטתי, התקבלת לישיבה! בחור שאהבת תורה כה עזה מפעמת בקרבו, ראוי להתקבל לישיבה'.
עד מהרה הפך הבחור להיות חביבו של ראש הישיבה. ראש הישיבה הקפיד שתלמידיו ילכו לישון בזמן כדי שילמדו טוב ביום המחרת, לכן בלילות היה נוהג לכבות את האורות שבבית המדרש. באחד הלילות, שמע ראש הישיבה קול ניגון של לימוד הבוקע מבית המדרש. נכנס הרב והבחין שהנער שמואל עומד בחלון ולומד לאור הירח. 'מדוע לא הלכת לישון?'.
שמואל הסמיק, 'לצערי איני כשרוני כמו שאר הבחורים, ולכן כדי להספיק את מה שהם מספיקים – אני צריך ללמוד גם בשעות הלילה'. תשובתו הכנה ריגשה שוב את ראש הישיבה, והוא ברכו בחום: 'בזכות שאתה עומד על רגליך ולומד בשעות הלילה המאוחרות, יתן לך ה' כח ותזכה לרגלים בריאות וחזקות לאורך ימים ושנות חיים!'
הנער שמואל המתמיד זכה ברבות הימים להיות פוסק הדור, הלא הוא מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל. בערוב ימיו סיפר הרב את הסיפור הזה והוסיף שזכה להגיע לימי זקנה כשרגליו בריאות וחזקות, ולא היה זקוק למקל הליכה, בזכות ברכתו של רבו, ראש ישיבת חכמי לובלין, הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל.
(מטעמים לשולחן שבת – מה אהבתי תורתך)