"על כן יאמר בספר מלחמות ד'" כא יד
אחד מבניו של הרב פלמן סיים את שמחתו באולם שמחות בבני ברק. השעה הייתה אחת וחצי אחרי חצות לילה. בני המשפחה המתינו לעגלה גדולה לסחוב את המתנות ולסרוך את הרגליים לבית, מתוך שמחה.
לפתע נעצר לידם רכב, ובתוכו ישב יהודי חסידי לא צעיר. הוא הציץ לראות מי ומי העומדים כאן ברחוב, ואז בבת אחת פתח את החלון בהארת פנים והתעניין: "להיכן צריכים?"
"לרחוב עמוס".
"אתם יכולים להיכנס לרכב שלי".
הוא לא רק דיבר, אלא יצא מהרכב לקראתם, פתח את הדלתות, העמיס את כל המתנות. כמה מבני המשפחה נדחקו ונכנסו לרכב.
הוא הביא אותם עד לפתח ביתם.
הם הביטו זה אל זה כל הדרך, תמהים להבין מי הוא ה'אליהו הנביא' שהגיע כך באישון לילה לסייע להם, אין להם שום היכרות עם הדמות (הם חששו לשאול "מי אתה?" שמא הוא ידיד וותיק ורק העייפות שלהם מטשטשת את הזיכרון). כך כארבעים דקות הוא חג סביבם, עד שכל המתנות והחוגגים הגיעו למענם בשלום ובשלווה.
ברגעים האחרונים, הוא פנה לפתע לבעל השמחה – בנו של ר' בן ציון: "אומנם אתה לא מכיר אותי, אבל אני מכיר אותך, או יותר נכון את אביך.
"לפני שנים למדתי בישיבת מכנובקה, בשנים שהרב פלמן זצ"ל מסר שיעורים שם בישיבה לבקשת האדמו"ר זצ"ל.
"למען האמת באותה תקופה לא הייתי בחור כל כך טוב, עד ש… עד שבאחד מהשיעורים, הרב פלמן שאל סתירה משני מקומות במסכת, ועניתי לו סברא לחלק ולתרץ את הסתירה. בעת שעניתי הוא הקשיב ואמר כי זו סברא טובה, והסביר לתלמידי השיעור מה שאמרתי. והנה. באותו יום בשעות הערב, שלא כרגיל ולא כמתוכנן, הגיע לישיבה וחיפש אותי. כאשר מצאני, ניגש אלי בשמחה כאשר בידו קונטרס 'שלמי תודה' שיצא לאור באותם ימים, ואמר: 'באתי לכאן לישיבה כדי לתת לך מתנה עבור הסברא שאמרת הבוקר, כיון שעד עכשיו אני נהנה מהסברא שאמרת'.
"הדבר עשה עלי רושם אדיר. ומאותו לילה נהייתי 'מחובר' יותר לסוגיא ולגמרא, והיחס הזה נתן לי דחף עצום ללמוד, ומאותו ערב ניצלתי את שנות בחרותי לתורה. וכיון שלמדתי יותר טוב, לאחר כשבוע אמרתי לו ביאור נוסף בסוגיה, ובשעת מעשה חשב על הדברים בשתיקה. אך "למחרת לפני השיעור קרא לי ואמר: 'חשבתי על הדברים שאמרת אמש כתשובה על מה ששאלנו, וזו תשובה אמיתית'. ושוב הוציא קונטרס נוסף בשמחה והעניק לי כהכרת טובה על התירוץ הנכון שלי. ראיתיו שהוא באמת שמח מהחידוש התורני שלי.
"ולכן אע"פ שאינני מכיר אותך אישית, אני אעזור לך אפילו עד אור הבוקר לסחוב חבילות. כי אביך הטעין לי חבילות של תורה, והאיר לי את חיי הישיבה כאור הבוקר. תספר לו על כך, והוא יאמין לך, כי יזכור אותי ואת המתנה שנתן לי. תודה".
הרב מלביש כתר על ראשו של ילד
כיום, הוא מגיד שיעור בשיעור ג' בישיבה קטנה בבית שמש. והוא סיפר:
בשיעור א' בישיבה קטנה, הייתי בחור חלש בלימודים, בקושי למדתי, ולא הבנתי את הנלמד. הייתי נחשב לבחור חלש בכל קנה מידה. תלמיד חכם פלוני סידר לי חברותא מדי ערב בבית הכנסת 'נחלת משה' בבני ברק.
ראיתי את ר' בן ציון מפעם לפעם והוא ראה אותי אבל מעולם לא דיברנו, מה לילד קטן בשיעור א' בישיבה קטנה עם רב המקום.
יום אחד בסוף הקיץ התקיימה בקהילה 'הכנסת ספר תורה'.
מנהג המקום שלפני שמכניסים את הספר תורה לארון קודש, קוראים בו בתורה, ובסיום מגביהים את הספר – הגבהה וגלילה.
בעת ההגבהה נדחקתי למקום והחזקתי את הכתר של הספר כדי למסור אותו לגולל. מיד כאשר מסרתי את הכתר לגולל התכופף אלי מישהו – הרב פלמן – תפס את ידי בחביבות ואמר לי משפט קצר באהבה רבה: "אם תלמד טוב אז גם על הראש שלך יהיה כתר תורה".
מעולם לא דיברתי עמו, ומסתמא הוא לא ידע מי אני, אבל המשפט שאמר לי, נתן לי כאילו בעיטה לגובה. לגובה? לגובהי גבהים! אינני יכול להסביר את זה, אבל קיבלתי חיזוק. תפסתי את עצמי ללימודים ברצינות בשקידה וברצון עז, ועליתי על דרך המלך. מידי פעם כאשר היה לי קצת קשה נזכרתי במשפט 'אם תלמד טוב יהיה על הראש לך'…".
המשכתי את השטייגן בם בישיבה גדולה. והיום הנני ר"מ בישיבה בשיעור ג'. לא שזה הכוונה ל'כתר' על הראש. כי 'כתר תורה' שעל הראש לא נמדד דווקא במשרה כזו או אחרת. אבל זה רק ביטוי למצב שלי מול מה שהייתי, לפני שר' בן ציון ניסה להניח לי את הכתר על הראש"…
וזאת לתעודה
יהודי מהקהילה, לחש באוזני הרב פלמן והתאונן: "לילד שלי אין כל כך חשק וטעם בלימוד". הוא פירט את הרקע והמצב הכללי של החיידר, המלמד והילד.
"אני כבר אדבר עם הילד"- תגובת הרב.
הרב חיפש את הילד לפגישה אקראית, ואמר לו: "שמעתי עליך שאתה לומד טוב, הייתי מעוניין שתשמח אותי, ותבוא ביום שישי להגיד לי מה למדת בהמשך השבוע בחיידר".
מאותו יום, לא נתן הילד לאביו מנוחה, ובמשך כל ימות השבוע ביקש ממנו שילמד איתו, כדי שיוכל להגיד לרב את מה שלמדו בחיידר. אבא למד איתו ברוגע ובמתינות.
ביום שישי, הוא הגיע.
הרב שמע ממנו את כל מה שלמד, ולאחר מכן אמר לו: "אני רוצה לכתוב לך תעודה שידעת מצוין". הרב לקח דף וכתב בשבחו, בסיום הכתיבה הוציא את החותמת של הרבנות (שהשתמש בה רק לעיתים רחוקות) והחתים אותה. אחר כך אמר לילד: "שימחת אותי מאוד, ואני רוצה שתמשיך לבוא אלי, בכל יום שישי!".
כך נמשך הדבר ג' חודשים.
אבי הילד סיפר לימים בחיוך, כי בשעתו כמעט 'הצטער' על שהסכים שהרב ילמד עם הילד שלו, כי הילד לא נתן לו מנוחה והגיע לכולל, יום יום, לא ויתר, "הרב העביד גם אותי… עד שנאלצתי להשקיע בילד. אך הבנתי כי זו טובתו האמיתית של הילד. ולמדתי אותו בסבלנות".
חלפו כמה חודשים, והרב אמר לאביו של הילד, כי לדעתו כבר חזר לו החשק ללימודים, ואין עוד צורך ללמוד איתו. "ובעזרת ה'", אמר הרב, "השבוע רצוני לתת לו שלושה חלקי 'שלמי תודה' כמתנה על בחינותיו במשך 3 חודשים". האב הציע, כי הוא ירכוש סט של רמב"ם מהודר, ויביא את הספרים לבית הרב, והרב יכתוב עליהם את ההקדשה, ויתן את הספרים לילד.
כאשר נכנס הילד ביום שישי, אמר לו הרב: "כיון שבחנתי אותך במשך 3 חודשים וכל שבוע ידעת יותר ויותר טוב, ומאוד נהניתי ממך, לכן מעניקים לך את הרמב"ם הזה כמתנה!". הרב הוציא את הכרך הראשון של הרמב"ם וכתב הקדשה מיוחדת. כיום, ילד זה הוא מחשובי תלמידי החכמים בעירו. וברור לו כי סולם העלייה שלו נרכש באותם 3 חודשים, שהפכו לו את התדמית העצמית הירודה שהיה נתון בה.
(מתוך הספר 'ספר ללא שם')